רגע של היפוך דרמטי מתרחש כאשר האיש ששאף לכוח מוחלט נסוג אל חיק משפחתו ומקורביו, מחפש נחמה אך מוצא נבואת חורבן מוחלטת. כאשר הכתוב מציין וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ, מתברר כי המן שב לביתו שבור ומושפל, ושופך את לבו המר בפני מקורביו. הגישה המרכזית בקרב המפרשים היא שהמן ניסה לתאר את האירוע כרצף של תקלות או כמקרה בעלמא, ואף קיווה שעוד יוכל להוציא לפועל את מזימתו מאחר שהמלך טרם אסר עליו במפורש לפגוע במרדכי. יש אף הסבורים [אלשיך] כי המן בא בטענות לאשתו וליועציו על העצה הרעה שנתנו לו להשכים בבוקר אל המלך, עצה שהובילה למפלתו.
אולם תגובת שומעיו מפתיעה, והכתוב מדגיש שינוי בולט: וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. אלו שנקראו קודם לכן "אוהביו" מכונים כעת "חכמיו", והם מקדימים בדיבורם את זרש אשתו. הפרשנים מציעים מספר הסברים לתמורה זו. יש המסבירים [אבן עזרא, שטיינזלץ] כי אוהבים אמיתיים אינם נוהגים לבשר רעות, אך לנוכח המפלה, האהבה התחלפה בניתוח קר ושכלי של המציאות, ולכן הם עונים לו כחכמים. בנוסף, בעוד שבעצות מעשיות וחומריות, כמו הכנת העץ, זרש הקדימה לדבר, הרי שכאן נדרשה חכמה והשגה רוחנית עמוקה כדי לזהות את ההשגחה האלוהית של ה' השומרת על עם ישראל, ולכן החכמים קדמו לה [אור חדש]. זרש עצמה, שעצתה הקודמת התבררה ככישלון חרוץ, נדחקה כעת לאחור [יוסף אבן יחיא]. כל אמירה של חכמה, אפילו אם היא נאמרת על ידי אומות העולם, מזכה את אומריה בתואר חכמים [תורה תמימה, מנות הלוי].
בתגובתם, החכמים מנתחים את זהותו של מרדכי ואומרים: אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי. עולה השאלה מדוע הם משתמשים בלשון ספק, והרי המן ידע היטב שמרדכי הוא יהודי. הפרשנים מבארים כי הספק לא היה לגבי עצם יהדותו, אלא לגבי שורשיו המדויקים. אם מרדכי הוא רק גר שהצטרף לעם, אולי המן יוכל לו [רלבב"ג, אור חדש]. אך אם הוא מזרע השבטים המיועדים להכניע את עמלק ועשו, דהיינו בני רחל כבנימין ואפרים, או משבט יהודה שניחן בגבורה מיוחדת, הרי שניצחונו של מרדכי מובטח [תורה תמימה, מנות הלוי, נחל אשכול]. גישה נוספת [חומת אנך] מפרשת את המילה "אם" במשמעות של אף על פי. כלומר, גם אם מרדכי אינו משבט בנימין אלא משבט יהודה, עדיין מובטחת מפלתו של המן, שכן המסורת מלמדת שגם שבט יהודה פוגע בזרע עשו.
החכמים ממשיכים ומדגישים: אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו. מילים אלו טומנות בחובן שתי משמעויות. ראשית, המן הוא זה שהתחיל את הנפילה במו ידיו, כאשר מיהר מרצונו לחצר המלך [מלבי"ם]. שנית, על פי חוקי פרס, אדם שלבש את בגדי המלך ורכב על סוסו מקבל סמכות בלתי מוגבלת לפעול ללא רשות נוספת מהמלך. לפיכך, מרדכי מחזיק כעת בכוח מעשי להכריע את המן בעצמו ללא צורך בהתערבות המלך [נחל אשכול, חומת אנך, מנות הלוי].
לבסוף, הם חורצים את דינו במשפט: לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו. הכפילות במילים "נפול תפול" זוכה להתייחסות נרחבת. רוב הפרשנים מסכימים כי אומה זו נמשלה לעפר הארץ ולכוכבי השמים. אין אצלם מצב ביניים, כשהם יורדים, הם מגיעים עד לתחתית העפר, וכשהם עולים, הם נוסקים עד לכוכבים. המן ומרדכי נמצאים כעת על כפות המאזניים, וככל שמרדכי עולה מעלה, כך המן חייב להתרסק מטה באותה עוצמה [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה, יוסף אבן יחיא]. כפילות זו גם מרמזת על כך שלא מדובר במפלה חלקית כפי שאירע במלחמות קודמות של ישראל בעמלק, אלא בנפילה מוחלטת וכפולה, שתכלול קודם את תלייתו של המן עצמו ולאחר מכן את תליית בניו [אלשיך, מנות הלוי]. המסקנה הברורה והקרה של חכמיו היא שמי שמתעמת עם יהודים ימצא את עצמו או רומס אותם עד דק, או מובס על ידם כליל, ולכן גורלו של המן נחרץ [שטיינזלץ].