באישון לילה, כאשר שנתו של המלך נודדת, הוא מבקש להרגיע את דעתו או לבדוק שמא חטא בכך שלא שילם גמול לאדם שהיטיב עמו. קריאת ספר הזיכרונות מעלה מן העבר אירוע דרמטי שתועד במדויק: ניסיון התנקשות של שומרי הסף, המקורבים למלך, אשר סוכל הודות לאזהרתו של מרדכי. גילוי זה בספר דברי הימים של המלך עצמו הוא חריג, שכן לרוב אין קוראים לפני מלך אירועים מתקופתו כדי שלא תזוח דעתו, והדבר מעיד על התערבות עליונה.
הפרשנים מתמקדים בביטוי וַיִּמָּצֵא כָתוּב, המרמז על מציאת דבר שאבד או על תגלית מפתיעה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן רמז לנס נסתר: הכתוב אינו משתמש במילה "כְּתָב", שהייתה מתארת מסמך או רישום רשמי קיים, אלא במילה כָתוּב, המעידה על רישום שנעשה מחדש. על פי המסורת, שמשי הסופר, שהיה משונאי ישראל, מחק את זכותו של מרדכי מספר הזיכרונות כדי להעלים את מעשהו. אולם, מלאך או שליח אלוהי כתב את הדברים מחדש, וכך הרישום נמצא שלם באופן פלאי.
זאת ועוד, סופרי המלך ניסו לטשטש את הדיווח המקורי ולכתוב אותו בצורה מסופקת, כאילו לא ברור מי מבין שני השומרים אכן תכנן את המרד, וזאת במטרה להקטין את חשיבות הצלתו של מרדכי. אך ההשגחה העליונה התערבה ותיקנה את הכתוב כך שיעיד בבירור עַל־בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ, ויוכיח ששניהם יחד בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. [אור חדש] מוסיף כי שמו של בִּגְתָנָא מופיע כאן בצורתו המלאה כפי שנכתב במסמך הרשמי, בניגוד לאזכורו הקודם במגילה כ"בגתן", שם קוצר שמו כדי לרמז על סכלותם של השניים שדיברו על קשר הבגידה במקום שבו יכלו להישמע.
גילוי זה שופך אור על השגחת ה' המדויקת. הביטוי אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי מדגיש שלמרות שאסתר היא זו שסיפרה למלך על המזימה, היא דאגה שהדבר יירשם במפורש על שמו של מרדכי. קריאת פסוק זה פקחה את עיני המלך, שעד לאותו רגע סבר בטעות כי המן הוא זה שעמד מאחורי הצלתו בעבר, טעות שבגללה גידל ורומם אותו. כעת, המלך מבין שחייו ניצלו בזכות מרדכי. האירוניה וההשגחה מגיעות לשיאן בנקודה זו: בדיוק באותו הרגע שבו המן משכים וממתין בחצר כדי לבקש מהמלך לתלות את מרדכי על העץ, מגלה המלך שאת כל גדולתו הוא חב למרדכי, מה שמוביל למהפך הגדול בעלילה.