לאחר התהלוכה המפוארת ברחובות שושן, מציג הכתוב ניגוד חריף בין תגובותיהם של שני גיבורי המגילה: מרדכי שב למקומו, ואילו המן נמלט בבושת פנים. ניגוד זה מדגיש את ההשגחה האלוהית של ה', ההופכת את מחשבות בני האדם על פיהן [מלבי"ם].
ביחס למרדכי נאמר וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ. ברמה המעשית, מרדכי חזר למשמרתו הרגילה בשער [עמנואל הרומי]. הסיבה לכך שלא הוכנס לחצר הפנימית או קודם מיד על ידי אחשורוש, היא שהמלך רצה לשמרו כעבד נאמן השומר על השער, או משום שעדיין ראה בו חלק מהאומה שנידונה להשמדה [אור חדש]. ברמה הרוחנית והנפשית, הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה וַיָּשָׁב היא חזרה למצבו הקודם – לשקו ולתעניתו. למרות הכבוד העצום שזכה לו רגעים ספורים קודם לכן, מרדכי לא התגאה, שכן ידע שגזירת ההשמדה על היהודים עדיין קיימת, והמשיך להתפלל על עמו [רש"י, תורה תמימה, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. כדי שלא לעבור על האיסור לבוא אל שער המלך בלבוש שק, יש המבארים שמרדכי חבש את השק בהסתר, מתחת לבגדיו [אלשיך]. מנגד, דעה ייחודית מציעה שמרדכי דווקא פשט את שקו, שכן הבין ממפלתו של המן כי הגאולה כבר החלה [אלשיך].
לעומת מרדכי, מתואר כי וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ. המילה נִדְחַף מתארת הליכה מבוהלת ומהירה, כאילו דחפו אותו בכוח. המן, שרגיל היה לצעוד לאיטו בכבוד ובגאווה כשר בכיר, נמלט כעת בריצה כדי לברוח מן ההמון הלועג לו [רלב"ג, יוסף אבן יחיא, אור חדש, עמנואל הרומי]. מעבר לדחיפה הפיזית, יש כאן ביטוי לדחיפה משמים – המן נדחף אל ביתו, אל העץ שהכין, לקראת מפלתו הסופית [אלשיך].
הכתוב חותם את מצבו של המן במילים אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ. על פי הפשט, אָבֵל מבטא את צערו, כעסו ובושתו של המן ממה שאירע לו, ואילו חֲפוּי רֹאשׁ משמעו שכיסה את ראשו ופניו כדי להסתיר את קלונו, וכדי שלא יצטרך לשאת את עיניו ולראות את האנשים המביטים בו בבוז [אבן עזרא, רלב"ג, יוסף אבן יחיא].
אולם, מסורת חז"ל, המובאת בהרחבה בקרב הפרשנים, חושפת רובד טרגי ופיזי למילים אלו. על פי המסופר, בעת התהלוכה עמדה בתו של המן על גג ביתה. כשראתה את המצעד, סברה בטעות כי אביה הוא זה שרוכב על הסוס, ומרדכי הוא זה שמוביל אותו. מתוך רצון להשפיל את מרדכי, השליכה מן הגג סיר לילה מלא בצואה על ראשו של המוביל. כשהרימה את עיניה והבינה שפגעה באביה, נפלה מן הגג ומתה. לפיכך, המן היה אָבֵל על מות בתו, וחֲפוּי רֹאשׁ משום שראשו כוסה בטינופת, דבר שאילץ אותו להידחף ולברוח מיד לביתו [רש"י, תורה תמימה, ישע אלהים]. בנוסף, יש המציינים כי פניו חפו משום שפרחה בהם צרעת [נחל אשכול].
רצף אירועים משפיל זה לא היה מקרי. השפלת המן הייתה חייבת להיות הדרגתית. הפגיעה בבתו, שהיא כחלק מנפשו, והטינופת שכיסתה את ראשו ופגעה בצלם האנוש שלו, היוו את תחילת אובדנו, כהכנה למחיקתו המוחלטת שתושלם מאוחר יותר בתלייתו על העץ [אור חדש].