הצעתו של המן מגיעה לשיאה בתיאור מדוקדק של מצעד כבוד פומבי, המתוכנן לפרטי פרטים כדי להעצים את תהילתו של מקבל הפרס. המן, שהיה בטוח כי הכבוד מיועד לו, רוקם פנטזיה של שררה שבה סממני המלכות עוברים לאדם פרטי לעיני כל העם, תוך שהוא מנסה להלך בין הטיפות כדי לא לעורר את זעם המלך.
הבדל בולט קיים בין תחילת דברי המן להמשכם: בעוד שקודם לכן הציע לתת כתר מלכות בראשו של האיש, בפסוק זה הכתר נעלם והוא מבקש רק וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס. רוב הפרשנים מסבירים כי המן הבחין שעינו של המלך צרה בהצעה זו [רש"י], וכי פניו של אחשורוש השתנו מזעם או מחשד שמא מדובר במורד המבקש את כסאו, ולכן המן מיהר לסגת ולהשמיט את הכתר מדבריו [מנות הלוי]. הפועל וְנָתוֹן משמש כאן כשם הפועל במשמעות פשוטה של נתינה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
המן מבקש שהאחריות על ניהול הטקס תוטל עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים. המילה הַפַּרְתְּמִים היא מונח בפרסית שמשמעותו השרים הבכירים והמיוחסים ביותר [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, יוסף אבן יחיא]. המן דמיין בעיני רוחו כיצד הוא בוחר בקלות את אחד השרים החשובים ביותר כדי שישמש לו כמלווה [ביאור שטיינזלץ].
אף שהמשימה הוטלה על שר אחד, הפעלים וְהִלְבִּשׁוּ וכן וְהִרְכִּיבֻהוּ (אשר כתובים במסורת המקרא חסרי אות יו"ד [מנחת שי]) מופיעים בלשון רבים. יש המסבירים כי השר הבכיר רק מפקח על המלאכה ונעזר במשרתיו לביצוע ההלבשה וההרכבה בפועל [אבן עזרא, מנות הלוי]. גישה אחרת מציעה שהמן השתמש בכוונה בלשון רבים כדי להרבות את כבודו, מתוך רצון ששרים רבים ונכבדים ישתתפו בטקס ויפרסמו אותו [מלבי"ם]. מנגד, ישנה דעה שהשר הבכיר בעצמו הוא זה שצריך להלביש ולהרכיב את האיש כדי להעצים את הכבוד [רלב"ג].
מעבר לכבוד החיצוני, הסתתרו בהצעתו של המן מניעים פוליטיים ואישיים עמוקים. על פי מנהג פרס, אדם הלובש את בגדי המלך ורוכב על סוסו מקבל סמכות מעשית לפעול כרצונו ללא אישור נוסף. המן קיווה להשיג סמכות עליונה זו כדי שיוכל להרוג את מרדכי באופן מיידי מבלי לבקש רשות. בנוסף, הוא תכנן שההכרזה הפומבית תאלץ את כולם, כולל מרדכי, לכרוע ולהשתחוות לו תחת איום מוות, ואף קיווה שמעמד זה יסלול את דרכו לשאת את בת המלך לאישה, ובכך לבסס את עליונותו על פני כל שאר השרים [מנות הלוי].
הניסוח המדויק של ההכרזה חושף פער מעניין בין כוונת המלך לכוונת המן. המלך שאל קודם לכן "מה לעשות באישה", ניסוח המרמז על פעולה שנעשית באדם אך מטרתה הסופית היא לכבודו ולתועלתו של המלך עצמו. לעומת זאת, המן, שחשב רק על עצמו, שינה את הנוסח וביקש שיקראו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, משפט המעביר את מוקד הכבוד באופן בלעדי אל האיש עצמו [אור חדש]. עם זאת, כדי לא לפגוע בגלוי בכבוד המלכות, המן דאג שהכרוזים יסיימו במילים אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. כך נשמרת התדמית שכבוד המלך במקומו עומד, וכי כל הגדולה הזו אינה אלא שפע הנובע ממעלתו ומרצונו של המלך להוקיר את נאמניו לעיני כל העמים [יוסף אבן יחיא, שלום אסתר].