יצא לכם פעם לעזור לערוך שולחן חגיגי במיוחד ולהוציא מהארון את כל הכלים היפים? כשבנו את המשכן, לא הסתפקו רק בהכנת שולחן הפנים מזהב, אלא היו צריכים לייצר בדיוק רב גם את כל הכלים המיוחדים שעוזרים לו לתפקד. התורה קוראת לכלים האלו הכלים אֲשֶׁר עַל הַשֻּׁלְחָן, אבל זה לא אומר שהם תמיד היו מונחים עליו. הכוונה היא שאלו הכלים ששייכים למערכת של השולחן. למשל, קְעָרֹתָיו לא עמדו על השולחן עצמו, אלא היו תבניות מיוחדות שבהן שמרו את הסולת או את הבצק של לחם הפנים לפני שסידרו אותו. כלי נוסף הוא כַּפֹּתָיו, שהיו כלים שנועדו להכנת הקטורת הריחנית שנקראת לבונה.
החלק המעניין ביותר הוא המערכת שהחזיקה את הלחם כדי שלא יימעך. מְנַקִּיֹּתָיו היו עמודי זהב שעמדו משני צדי השולחן, וביניהם הניחו את הַקְּשָׂוֹת, שהיו צינורות זהב דקים. הצינורות האלו החזיקו את הלחמים קומה מעל קומה, ויצרו מעין סכך ששומר על הלחם, וזהו הפירוש של המילים אֲשֶׁר יֻסַּךְ. כל כלי כזה תוכנן ונבנה בחוכמה רבה כדי שהשולחן יוכל לשמש את מטרתו בצורה הטובה והמכובדת ביותר.