מלאכת המשכן כללה לא רק את עיצוב הרהיטים המרכזיים, אלא גם את יצירת כלי השרת הנלווים אליהם, המאפשרים את תפקודם התקין. עשיית כלי שולחן הפנים דורשת דיוק רב, הן במידותיהם והן בהתאמתם ההלכתית והמעשית לייעודם.
הביטוי אֲשֶׁר עַל הַשֻּׁלְחָן אינו מתאר בהכרח כלים המונחים פיזית על השולחן, אלא כלים השייכים למערכת השולחן [רש"ר הירש]. כך למשל, קְעָרֹתָיו שימשו כתבניות לאחסון הסולת או הבצק עד לסידור הלחם, ולא הונחו על השולחן עצמו [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. הבחנה זו מקבלת ביטוי גם בטעמי המקרא, כאשר פסיק מפריד לאחר המילה "השלחן", לרמוז שכלים אלו אינם נושאים שם הלכתי גמור של "כלי שולחן" אלא עומדים בפני עצמם [צפנת פענח].
הכלים הנוספים כוללים את כַּפֹּתָיו, שנועדו להכנת הלבונה, וכן את המערכת התומכת בלחם הפנים. באשר לזיהוי חלקי התמיכה, קיימות גישות שונות: יש המבארים כי מְנַקִּיֹּתָיו הם העמודים הניצבים משני צדי השולחן, ואילו הַקְּשָׂוֹת הם צינורות הזהב הדקים שעליהם הונח הלחם קומה על גבי קומה, באופן אֲשֶׁר יֻסַּךְ ויסוכך על מערכות הלחם [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המזהים את הקשוות כעמודים המעמידים, ואת המנקיות כצינורות התומכים [העמק דבר]. אגב, המילה הַקְּשָׂוֹת נכתבת כאן בכתיב חסר עם אות וי"ו אחת, בניגוד לאופן המלא שבו נכתבה בציווי המקורי [מנחת שי].
מעניין להבחין בשינוי הסדר בין ציווי עשיית הכלים (בספר שמות פרק כ"ה) לבין תיאור העשייה בפועל כאן. בציווי הוזכרו הקשוות לפני המנקיות, אך בעשייה הוקדמו המנקיות. הסיבה לכך היא מעשית: לא ניתן היה לייצר את העמודים המעמידים בטרם ידעו האומנים את מידותיהם ועוביים של הצינורות. מעבר לכך, הקדמת הכפות לקשוות ולמנקיות רומזת להלכה ולפיה סידור בזיכי הלבונה (הכפות) נעשה בשבת, בעוד שסידור הקנים והעמודים נדחה למוצאי שבת משום איסור מוקצה וטורח [העמק דבר].