תארו לעצמכם שאתם מחכים למשהו חשוב כל כך הרבה שנים, אבל הוא פשוט לא קורה. מה הייתם עושים? שרה אמנו חיכתה שנים רבות לילד, וכשהבינה שהזמן עובר, היא מחליטה לעשות מעשה מיוחד ואמיץ מתוך אהבה גדולה לבעלה, אברהם.
שרה אומרת לאברהם: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת. היא לא מאשימה את אברהם, אלא לוקחת את האחריות על עצמה באמונה שלמה. היא מזכירה את שם ה' כדי להראות שהיא מאמינה שזה לטובה, ושזו אולי רק עצירה זמנית. לכן היא מבקשת מאברהם: בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי. זוהי דרך מכובדת ועדינה להציע לאברהם לקחת לאישה את הגר, העוזרת שלה, כדי שיוכל להיוולד לו ילד. שרה מדגישה את המילה שִׁפְחָתִי כדי להבהיר שהגר תישאר תחת האחריות וההנהגה שלה בבית, ושמתוך כבוד לאברהם אסור לו לעשות זאת בלי רשותה המפורשת.
שרה מסבירה את התקווה שלה ואומרת: אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה. המילה "אבנה" מגיעה מאותו שורש של המילה "בן". אדם שאין לו ילדים מרגיש כאילו הבית שלו חסר והרוס, והילדים הם אלו שבונים את המשפחה. שרה קיוותה שהילד שייוולד להגר ייחשב כמו הבן שלה, ויביא לה שמחה ונחת רוח.
ואיך אברהם מגיב? התורה מספרת שוַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. אברהם מסכים, אבל רק כדי לשמח את שרה ולמלא את בקשתה. התורה מדייקת וכותבת שהוא שמע לְקוֹל שרה ולא "בקול" שרה, כדי ללמד אותנו שאברהם הקשיב עמוק פנימה. הוא שמע את רוח הקודש מדברת מתוך דבריה של שרה, והבין שזהו באמת הרצון של ה'.