בראשית, פרק ח׳, פסוק ט׳

חזרתה של היונה מהווה מסר אילם כי העולם בחוץ עדיין מוצף. בניגוד לציפיותיו של נח, וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, שכן פסגות ההרים טרם נגלו, או שהיו רטובות, חשופות מעצים וחסרות צמחים למאכל. משום כך וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, אך מתוך תחושת כישלון בשליחותה היא נותרה לעמוד בחוץ. לנוכח אפיסת כוחותיה פעל נח בחמלה, וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה, כדי להצילה מנפילה ולחמם אותה, וייתכן שאף כדי למשש את רגליה ולבדוק אם דבק בהן בוץ המעיד על ירידת המפלס.