בראשית, פרק ח׳, פסוק כ״א

ה' מקבל ברצון את קרבנו של נח, וכביטוי לכך שהקרבן שיכך את זעפו והביא לו נחת נאמר וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ. בעקבות זאת, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ כהחלטה פנימית מוחלטת או כדברי נחמה לנח, ונשבע כפליים: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם ולפגוע בפוריותה, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי בהכחדה עולמית. הנימוק להבטחה זו הוא כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, שכן הנטייה לרע טבועה באדם משעת התנערותו ויציאתו ממעי אמו, עוד בטרם התפתח שכלו. כך הופכת חולשתו הטבעית של האדם מסיבה להשמדה לסיבה לרחמים, וה' מעניק לאנושות קיום יציב שבו תוכל לטעות ולתקן את עצמה מתוך בחירה.