לאחר חודשים ארוכים של סערה וטלטלה על פני מים אדירים, מגיעה נקודת המפנה שבה מסתיים שלב ההרס ומתחיל תהליך השיקום של העולם. במילה וַתָּנַח קיים משחק מילים המהדהד את שמו של נח [קאסוטו], והיא מסמלת גם את מנוחת רוח הקודש על יושבי התיבה שניצלו מהמבול [בעל הטורים].
קביעת התאריך המדויק שבו נחה התיבה עוררה פולמוס נרחב. הגישה המרכזית בקרב רבים מן הפרשנים קובעת כי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הכוונה היא לחודש סיוון. מניין זה אינו מתחיל מתחילת ירידת הגשמים, אלא ממועד הפסקתם בחודש כסלו. לפי חישוב זה, המים חסרו בקצב קבוע של אמה אחת לכל ארבעה ימים. מכיוון שהתיבה נחה בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עוד בטרם נגלו ראשי ההרים, הסיקו פרשנים אלו כי התיבה הייתה שקועה בתוך המים לעומק של אחת עשרה אמה [רש"י, רא"ש, מזרחי, הדר זקנים, חזקוני]. על תפיסה זו הוקשה כיצד ייתכן שהמים ירדו בקצב כה איטי בתחילה, ואילו לאחר מכן חרבה הארץ במהירות רבה כל כך. על כך השיבו כי ברגע שנחשפו ראשי ההרים, האוויר והרוח החלו לשלוט בעולם ולייבש את המים בקצב הולך וגובר [גור אריה, דברי דוד, חזקוני].
מנגד, פרשנים אחרים דוחים חישוב זה לחלוטין. לטענתם, שקיעה של אחת עשרה אמה במים הייתה גורמת לתיבה לטבוע בשל כובדה הרב ומבנה ההנדסי. לכן, הם מפרשים כי החודש השביעי הוא חודש ניסן, והוא נמנה מתחילת ירידת הגשמים בחודש חשוון. לפי גישה זו, מאה וחמישים ימי תגבורת המים כוללים בתוכם גם את ארבעים ימי הגשם, ומהווים בדיוק חמישה חודשים שלמים. ביום השבעה עשר בניסן, ה׳ העביר רוח קדים עזה שייבשה את המים בבת אחת ובאופן דרמטי, וכך התאפשר לתיבה לנוח מיד באותו היום [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך, שד"ל, ביאור יש"ר, קאסוטו, מלבי"ם]. גישה סמלית נוספת רואה בחודש השביעי רמז לחודש תשרי, חודש הרחמים והסליחות, שבו ה׳ שופט את העולם בצדק וברחמים [צרור המור].
באשר למקום חניית התיבה, הכתוב מציין כי היא נחה עַל הָרֵי אֲרָרָט. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה להר אחד ספציפי ששמו אררט, אלא לפסגה כלשהי בתוך רכס הרים רחב באזור הנקרא אררט [רד"ק, שד"ל, קאסוטו, ביאור יש"ר]. אזור זה מזוהה עם חבל ארץ הררי צפונית לאשור, המוכר כאזור ארמניה. התיבה לא בהכרח נחה על הפסגה הגבוהה ביותר ברכס, אלא נעצרה על הר נמוך יחסית כאשר המים החלו לרדת [מלבי"ם, רד"ק, שד"ל].
מסורת התרגום מזהה את המקום עם "הרי קרדו", הלוא הם הרי כורדיסטן [ברכת אשר, אם למקרא, קאסוטו]. זיהוי זה נתמך גם בכתביהם של היסטוריונים קדמונים מחוץ למסורת ישראל, שתיעדו אמונות עתיקות לפיהן שרידי התיבה נותרו על הרי ארמניה. אותן מסורות מספרות כי תושבי האזור נהגו לקחת חתיכות מעצי התיבה ומהזפת שציפתה אותה, כדי להשתמש בהם כקמיעות וכסגולות לכפרת עוונות, דבר השופך אור על מקורותיהן של עבודות אליליות קדומות הקשורות לסגידה לעצים ונסרים [אם למקרא, קאסוטו]. ברמה הרעיונית, השם "אררט" נדרש גם מלשון קללה, לרמז על כך שמנוחת התיבה מסמלת את המתקת הדין והקללה שהביא חטא אדם הראשון ונחש הקדמוני על העולם [צרור המור].