לאחר שילוח העורב, נח מחפש דרך יעילה לברר את מצב היבשה מחוץ לתיבה ובוחר לשם כך ביונה. רוב הפרשנים מסכימים כי חלפו שבעה ימים בין שילוח העורב לשילוח היונה [רש"י, ביאור יש"ר, קאסוטו]. המתנה זו נדרשה משום ששילוח היונה מיד היה מסכן את חייה ומביא להכחדת המין בטרם נסוגו המים [שפתי חכמים]. גישה נוספת תולה את ההמתנה בכך שנח נזף בעורב על סירובו להתרחק, ותקופת נזיפה נמשכת שבעה ימים, שרק בסופם פנה נח אל היונה [משכיל לדוד].
בחירת הכתוב להדגיש כי נח שלח את היונה מֵאִתּוֹ זוכה למספר התייחסויות. יש המפרשים כי הדבר מצביע על קרבה מיוחדת; היונה, בהיותה עוף טהור וביתי, דרה במחיצתו של נח במדור העליון של התיבה המיועד לבני האדם, להבדיל משאר בעלי החיים ששכנו במדורים התחתונים [תורה תמימה, קאסוטו]. אחרים מסבירים כי מדובר ביונה מבויתת מתוך שבעת הזוגות שהיו קניינו האישי של נח, והיא מתאפיינת כמעין "יונת דואר" המהירה לעוף למרחקים ארוכים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, ספורנו]. מנגד, יש הסבורים כי המילה מֵאִתּוֹ אינה מעידה על קרבה, אלא להפך – על פרידה מוחלטת, כלומר נח שילח אותה החוצה כדי שלא תהיה עוד איתו [שפתי חכמים, דברי דוד, לבוש האורה].
סביב המילה וַיְשַׁלַּח ניטש דיון פרשני. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר ב"שליחות" שבה השליח אמור לחזור ולדווח, שהרי לבעלי חיים אין דעת להבין שליחות. מדובר ב"שילוח" גרידא – שחרור היונה לדרכה. מסקנה זו נתמכת גם מהצורה הדקדוקית של המילה (בניין כבד עם דגש), המעידה על פעולת הרחקה ופטור [רש"י, מזרחי, גור אריה, חזקוני, לבוש האורה]. הצורך של הפרשנים להדגיש זאת דווקא כאן, ולא בשילוח העורב, נובע מהמשך הפסוק שאומר לִרְאוֹת, מילה העלולה ליצור רושם מוטעה שהיונה נשלחה במטרה תבונית להסתכל ולחזור לדווח [שד"ל, גור אריה]. עם זאת, יש מי שרואה בשילוח זה מעין שליחות של ממש, בזכות הקשר המיוחד ובינתה של היונה [קאסוטו].
לאור העובדה שמדובר בשילוח ולא בשליחות, הפרשנים מסכימים כי הפועל לִרְאוֹת אינו מתייחס ליונה אלא לנח. כלומר, נח שילח את היונה כדי שהוא יוכל לראות ולהסיק מתוך התנהגותה האם המים פחתו. המבחן היה פשוט: אם היונה תמצא מקום לנוח בו, כגון הרים או מגדלים כטבעה, היא תישאר שם ולא תשוב אליו, ובכך ידע נח שהיבשה נחשפה [רש"י, שד"ל, ברכת אשר, ספורנו, משכיל לדוד].
משמעות המילה הֲקַלּוּ נגזרת מהשורש ק.ל.ל, והכוונה היא שהמים התמעטו, שכן דבר מועט נחשב "קל" יותר מדבר מרובה וכבד [ביאור יש"ר, קאסוטו].