לאחר חודשים ארוכים של הסתגרות, דלתות התיבה נפתחות והאנושות פוסעת אל עבר עולם חדש וחרב. רגע היציאה מעלה תמיהה בולטת בקרב המפרשים לגבי סדר ההולכים. בעוד שבציווי האלוהי נאמר לנח לצאת יחד עם אשתו, דבר שסימל את ההיתר לחזור ולקיים יחסי אישות שנאסרו עליהם במהלך השהות בתיבה, בפועל מתוארת כאן יציאה נפרדת של הגברים והנשים: תחילה נֹחַ וּבָנָיו ולאחר מכן וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי־בָנָיו.
הפרשנים מציעים מספר כיווני חשיבה לפער זה. הגישה הראשונה מתמקדת במציאות הפיזית והטכנית של היציאה. יש המסבירים כי בתוך התיבה הגברים והנשים שוכנו בחדרים נפרדים, ועל כן הכתוב פשוט מתאר את יציאתם מתוך מדוריהם השונים [ריב"א], או שהם פשוט שמרו על אותו סדר שבו נכנסו וחיו בתיבה [שד"ל, חזקוני]. הסבר נוסף קשור למצב הנפשי באותו רגע: ייתכן שהנשים, שהיו רכות לבב יותר, חששו לצאת אל העולם ההרוס שעדיין עורר בהן את אימת המבול, והעדיפו להמתין שהגברים יצאו ראשונים ורק אז יצאו בעקבותיהם [רד"ק].
גישה שניה תולה את ההפרדה בטעמי צניעות. הציווי האלוהי לחזור לחיי משפחה כוון לזמן שאחרי היציאה, אך ברגע היציאה עצמו בחרו נח ומשפחתו לצאת בנפרד, כדי שלא ייראו כמי שדחופים ורצים למלא את תאוותם מיד עם פתיחת הדלתות [אלשיך].
גישה שלישית ומרתקת רואה בהפרדה זו ביטוי למשבר עמוק ולחששותיו הכבדים של נח. על פי כיוון זה, נח נמנע במכוון מלהתחבר לאשתו משום שסירב להביא ילדים לעולם מקולל. הוא חשש משלושה דברים עיקריים: שמא יבוא מבול נוסף וישמיד את צאצאיו; שמא חיות הטרף – שעד כה חיו בשלום בתיבה אך עם צאתן החלו לטרוף ולאכול בשר – יהרגו את בני האדם; ושמא האנושות תחזור לסורה ותשוב לרצוח איש את רעהו. סירובו של נח להתרבות נפתר רק לאחר שה׳ נשבע שלא יביא עוד מבול, הטיל את אימת האדם על החיות, וקבע חוקים נוקשים נגד שפיכות דמים [הכתב והקבלה, מלבי"ם, צאינה וראינה].
מנגד לכל אלה, ישנה גישה ספרותית הגורסת כי אין לחפש משמעות נסתרת בשינוי סדר המילים בין ציווי ה׳ ליציאה בפועל. לפי דעה זו, הכתוב הפריד בין הגברים לנשים אך ורק לשם גיוון סגנוני ויופי לשוני, ללא כל כוונה פרשנית עמוקה [קאסוטו].