לאחר חודשים ארוכים של הסתגרות בתיבה בלב ים גועש, מגיע הרגע שבו נח מבקש לבחון את מצב העולם שבחוץ. פעולה זו של שילוח עופות כדי ללמוד ממעופם על קיומה של יבשה קרובה, הייתה מוכרת בקרב יורדי ים בעת העתיקה [קאסוטו]. בנוסף, בימי קדם נהגו להשתמש בעורבים כדי לחזות את מצב האוויר והעתיד לפי אופי מעופם [מלבי"ם].
הבחירה בעוף זה דווקא, כפי שעולה מן המילים וַיְשַׁלַּח אֶת־הָעֹרֵב, מוסברת על ידי הפרשנים בשני כיוונים מרכזיים. הגישה הטבעית-מעשית מצביעה על כך שהעורב הוא עוף חזק המסוגל לעוף למרחקים [ביאור יש"ר], ובהיותו אוכל נבלות, נח הניח שאם פני המים ירדו, העורב ימצא פגרי אדם ובהמה ויביא עמו בשר שיעיד על כך [רד"ק, ריב"א, ברטנורא, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, הגישה המוסרית-מדרשית מציעה כי השילוח לא נועד כלל לבדיקת מצב המים, אלא היה למעשה אקט של גירוש. העורב חטא בכך שפעל בניגוד לאיסור הרבייה בתיבה, ולכן נח שילח אותו מעל פניו מתוך סלידה או כעונש [אור החיים, אלשיך, פענח רזא]. יש המציינים כי העורב כלל לא נמנה על הזוגות שנועדו להחיות זרע בעולם, אלא היה מעין חיית מחמד שנח גידל לעצמו [העמק דבר].
תגובתו של העוף מתוארת במילים וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב. ברמה הפשטנית, צירוף זה מתאר פעולה מתמשכת של הלוך ושוב [נתינה לגר]. העורב גילה כי האוויר עדיין אינו מתאים למעופו [ספורנו], או שלא מצא מנוח לכף רגלו, ולכן הסתובב באנוכיות, יצא מן החלון, הקיף את התיבה ונח על גגה לסירוגין מבלי להביא לנח שום מידע מועיל [רד"ק, שד"ל, גור אריה, קאסוטו].
אולם, שורה ארוכה של פרשנים רואה במילים אלו רמז לשיח ולפולמוס שהתנהל בין העורב לנח, כאשר השורש ש.ו.ב רומז למילה "תשובה" [תורה תמימה]. העורב סירב להתרחק מהתיבה והטיח בנח טענות קשות. ראשית, הוא טען לחוסר צדק: מדוע נבחר דווקא הוא, השייך למין טמא שממנו נכנסו רק שני פרטים לתיבה? הרי אם יפגע בו שר של קור או חום, ייכחד מינו מן העולם. היה ראוי לשלוח עוף טהור שממנו ישנם שבעה זוגות [הטור הארוך, הדר זקנים]. שנית, העורב העלה חשד חמור כלפי נח עצמו, וטען כי נח מעוניין במותו כדי לקחת את בת זוגו של העורב. הפרשנים מסבירים כי חשד מעוות זה נבע מטבעו הרע של העורב ומכך שהוא עצמו לא שלט ביצרו בתיבה, ולכן השליך את פגמיו על נח [אור החיים, רש"י, גור אריה, שפתי חכמים]. יש המפרשים שהעורב חשש שנח ירביע את זוגתו עם מין אחר [לבוש האורה, פרדס יוסף], או שפשוט המתין סמוך לתיבה כדי לוודא שזוגתו תצא מיד אחריו, עקב שיבוש סדרי הטבע בדור המבול [אדרת אליהו].
התנהגות זו עומדת בניגוד מוחלט לשילוח היונה שיתרחש בהמשך. בעוד שאצל היונה נאמר במפורש כי נשלחה "לראות הקלו המים" וכן נשלחה "מאתו", אצל העורב מילים אלו חסרות. הדבר מדגיש את הריחוק בינו לבין נח, את טבעו הפראי והאנוכי, ואת חוסר התאמתו לשמש כאיש בשורה המביא מסר של תקווה ושלום [אור החיים, רש"ר הירש, גור אריה, קאסוטו].
מצב זה של חוסר הכרעה נמשך עַד־יְבֹשֶׁת הַמַּיִם. מונח זה מתאר את השלב הראשון של התייבשות הארץ, שבו המים הופכים לשכבה דקה וחלקים מן הקרקע מתחילים לבצבץ [רש"ר הירש]. על פי פשוטו של מקרא, העורב המשיך במעופו סביב התיבה עד שהארץ התייבשה לחלוטין [רש"י, קאסוטו]. עם זאת, המדרש רואה במילים אלו רמז לייעודו ההיסטורי של העורב: בשל אכזריותו, הוא לא נועד להביא בשורה טובה של ירידת מים לנח, אלא נשמר לשליחות אחרת הקשורה בתקופת יובש ועצירת גשמים – הבאת מזון לאליהו הנביא בנחל כרית [רש"י, גור אריה].