שובה של היונה אל התיבה בסופו של יום מביא עמו את האות הממשי הראשון לתקווה ולהתחדשות החיים לאחר החורבן הגלובלי. היא שבה לְעֵת עֶרֶב, שכן זהו הזמן שבו עופות רגילים לשוב אל קנם כדי ללון [קאסוטו]. עצם העובדה שהתעכבה מחוץ לתיבה במשך יום שלם, העידה כי מצאה מנוח לכף רגלה [רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. בנוסף, יש המפרשים כי הבאת העלה דווקא לעת ערב מסמלת הבאת אור ונחמה ליושבי התיבה, הזקוקים לכך במיוחד עם רדת החשיכה [כלי יקר].
הממצא שהביאה עמה מעורר שאלה בקרב הפרשנים: כיצד שרדו עצי הזית את חורבן המבול? גישה אחת גורסת כי המים עלו במתינות ללא זרמים עזים שעקרו את העצים [רמב"ן, תולדות יצחק, ביאור יש"ר]. גישה אחרת מסבירה כי העלה הובא מארץ ישראל, שבה לא ירדו גשמי המבול ישירות אלא היא רק כוסתה במים שהגיעו ממקומות אחרים [רמב"ן, רבנו בחיי], או שהובא מגן עדן ששעריו נפתחו עבורה [רמב"ן]. יש אף שמוסיפים כי עץ הזית לא הושחת במבול משום שאינו מקבל הרכבה ממינים אחרים, ולכן לא חטא בהשחתת המינים [פרדס יוסף]. היונה בחרה דווקא בעֲלֵה זַיִת משום שעץ הזית נמוך יחסית, ולכן חשיפתו הוכיחה כי המים ירדו משמעותית והרים נמוכים כבר נגלו [רמב"ן, לבוש האורה, ברטנורא]. כמו כן, עלי הזית חזקים וקשים ואינם נרקבים במים [ביאור שטיינזלץ, צפנת פענח], והם נותרים על העץ לאורך כל עונות השנה [רד"ק, שד"ל].
המילה טָרָף זוכה לשלושה כיווני פירוש מרכזיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה משמשת כתואר שמשמעותו תלוש, שבור או קרוע. צורת הניקוד בקמץ מעידה על כך שזהו שם תואר, בדומה למילה "טָרוּף" [אבן עזרא, רד"ק, קאסוטו]. העובדה שהעלה היה תלוש הוכיחה לנח שהיונה קטפה אותו בעצמה מעץ חי, ולא מצאה עלה מת שצף על פני המים [רד"ק, חזקוני, רא"ש]. גישה שנייה מפרשת את המילה כתיאור לעלה רענן, טרי וירוק, מה שהיווה הוכחה נוספת לכך שהעץ חזר ללבלב [שד"ל, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. גישה שלישית מפרשת את המילה במשמעות של מזון, כלומר היונה הביאה את העלה כמזון עבורה [רמב"ן, רש"י, רש"ר הירש]. בהקשר זה מתעורר קושי דקדוקי: המילה "יונה" היא בלשון נקבה, ואילו "טרף" (אם מבינים זאת כפועל של חטיפה) נכתב בלשון זכר. יש המסבירים כי העוף שנשלח היה למעשה זכר, שכן דרכו של הזכר לטרוף ולהביא מזון לנקבה, ולכן הכתוב משלב לשון זכר ונקבה [רש"י, גור אריה]. פרשנים אחרים דוחים זאת וטוענים כי "טרף" מתייחס לעלה עצמו ולא לפעולת היונה, ולכן אין כאן כל קושי לשוני [אבן עזרא, רד"ק, רבנו בחיי].
התיבה בְּפִיהָ אינה מתארת רק את אופן נשיאת העלה, אלא מתפרשת באופן סמלי כ"מאמר" או רמז שהיונה ביקשה להעביר. על פי המדרש, היונה נשאה בפיה מסר לנח או תפילה לפני ה׳: "יהיו מזונותיי מרורים כזית ובידו של ה׳, ואל יהיו מתוקים כדבש בידי בשר ודם" [רש"י, רד"ק, תורה תמימה]. למרות שהיונה זכתה למזון מתוק ובשפע בתיבה, היא בחרה להביא דווקא עלה מר. בכך היא ביטאה את הערך העליון של חירות, עצמאות והסתפקות במועט, והעדיפה ללקט מזון מר בכוחות עצמה מתוך תלות בבורא, מאשר להיות תלויה בחסדיו של אדם [כלי יקר, מלבי"ם, רש"ר הירש].
מתוך שלל הסימנים הללו הבין נח כִּי קַלּוּ הַמַּיִם, כלומר התמעטו ונעשו קלים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], וידע כי הארץ מתחילה לשוב לאיתנה.