לאחר תקופת המתנה ממושכת בתיבה, מגיע רגע השחרור אל העולם החדש. אף על פי שנח כבר ראה שהארץ יבשה לחלוטין, הוא אינו יוצא על דעת עצמו. כשם שנכנס לתיבה בציווי אלוהי, כך הוא ממתין להוראה מפורשת מאת ה' כדי לצאת ממנה אל החיים החדשים [אברבנאל].
הכתוב משתמש בשם אֱלֹהִים, בחירה שנועדה להדגיש כי ה' הוא בורא הטבע והוא זה שמקיים אותו ומשגיח עליו לאורך כל מאורעות המבול [העמק דבר]. עם זאת, שם זה המייצג לרוב את מידת הדין, נהפך כאן לביטוי של רחמים, המבשר על סיום שנת הייסורים שעבר נח בתיבה [אלשיך].
נוסח הפנייה, וַיְדַבֵּר... לֵאמֹר, נושא אופי חגיגי ורשמי, בדומה לאופן שבו ה' מדבר אל משה. סגנון זה נבחר משום שאין לדמות את הדיבור המבשר על השחרור ועל סיום הניסיון המר, לדיבור הקשה שבישר בתחילה על האסון הקרב [קאסוטו]. באשר לשימוש במילה לֵאמֹר, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר בכפל לשון סגנוני ושגור במקרא, המצטרף לפעולות של דיבור, קריאה וציווי [רשב"ם, חזקוני].
ההמתנה עד לדיבור האלוהי הזה לא הייתה מקרית. ה' עיכב את היציאה מהתיבה כדי להבטיח שהארץ תוכשר מחדש לקלוט זרע וגשם, וכדי שיוכנו מראש תנאי מחיה ומשכנות ראויים עבור בעלי החיים הרבים שעתידים לצאת [רב סעדיה גאון]. מעבר ליציאה הפיזית, הדיבור האלוהי טומן בחובו התרה של איסורים מתקופת המבול. ההוראה המגיעה מיד לאחר מכן לצאת יחד עם הנשים, מהווה למעשה רשות לשוב ולקיים יחסי אישות ופריה ורבייה, שנאסרו כל עוד שהו בתיבה. נח, שחשש מהבאת ילדים לעולם שעלול להיחרב שוב, נזקק לדיבור זה לא כציווי מחייב ברגע זה, אלא כהיתר מרגיע המפיג את החשש ומאפשר את המשכיות הקיום האנושי [תורה תמימה, אברבנאל].