לאחר חורבן המבול והקרבת קרבנו של נח, חל מפנה דרמטי ביחסים שבין ה' לאנושות ולעולם החומרי. מתוך ההרס צומחת הבטחה אלוהית עמוקה ליציבות, המבוססת על הכלה וקבלה של הטבע האנושי על חולשותיו.
הביטוי וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ נכתב בלשון בני אדם, ואין משמעותו שה' מריח חלילה חוש פיזי, אלא שקיבל את הקרבן ברצון ובשביעות רצון [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, רלב"ג, ביאור יש"ר, קאסוטו]. הריח מסמל את קבלת המהות הרוחנית של הקרבן, שבו האדם מכניע את יצריו החומריים ומוסר את רצונו ומחשבתו לעבודת בוראו [מלבי"ם, הכתב והקבלה, אור החיים]. המילה הַנִּיחֹחַ נגזרת מהשורש נ-ו-ח, ומשמעותה שהקרבן הניח ושיכך את זעפו של ה', והביא לנחת רוח ולמילוי רצונו [אבן עזרא, רד"ק, הכתב והקבלה, חזקוני, קאסוטו].
בעקבות זאת, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ. הפרשנים מסכימים כי מדובר בגזירה והחלטה פנימית ומוחלטת של ה' שלא גולתה באותו זמן לשום נביא, אלא נשמרה בסוד עד שמשה כתב את התורה [רמב"ן, ספורנו, הטור הארוך, רלב"ג, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים כי הדיבור לא היה פנימי בלבד, אלא דברי רצוי ופיוס שה' דיבר על לבו של נח, כדי לנחמו ולהבטיח לו שהעולם לא יחרב שוב [הכתב והקבלה, מחוקקי יהודה].
ההבטחה האלוהית מחולקת לשני חלקים שונים. ראשית, לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כלומר ה' לא יפגע עוד בפוריות הקרקע ולא ישחית אותה כפי שעשה בעקבות חטאי אדם הראשון וקין, או כפי שקרה במבול עצמו. שנית, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי, הבטחה שלא תהיה עוד הכחדה גלובלית של בעלי החיים [אבן עזרא, רד"ק, כלי יקר, מלבי"ם, קאסוטו]. כפילות המילים לֹא אֹסִף מפורשת על ידי רוב הפרשנים כלשון של שבועה אלוהית חזקה וקבועה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ברטנורא, אלשיך, דברי דוד]. יש המוסיפים כי לפני המבול, האדמה עצמה נתנה באדם חומר גס שהטה אותו לחטוא ולכן קוללה, אך לאחר שנטהרה והתרככה במי המבול, אין עוד להאשים את האדמה בחטאי האדם, אלא רק את יצרו [כלי יקר].
הנימוק להבטחה זו הוא כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. המילה מִנְּעֻרָיו נדרשת מלשון התנערות – משעה שהתינוק ננער ויוצא ממעי אמו, ניתן בו יצר הרע, עוד בטרם מתפתח בו השכל המסוגל לבחור בטוב [רמב"ן, רד"ק, רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, שפתי כהן, שטיינזלץ]. בימי הנעורים האדם דורש עצמאות ופורק עול, ויצרו מסית אותו לרע בהדרגה, אך כשיגדל ויזקין יוכל להשתמש בשכלו כדי להתגבר עליו [ספורנו, הירש, אלשיך].
נימוק זה מהווה מהפך תיאולוגי עמוק: אותו יצר רע שבגללו נגזרה כליה על דור המבול, הופך כעת לסנגור ולסיבה לרחמים. ה' מכיר בחולשתו הטבעית של האדם, שנולד פרא ונאלץ להיאבק ביצריו. מכיוון שהנטייה לרע טבועה באדם מראשיתו כחלק מבריאתו, אין זה הוגן להעניש את כלל הבריאה בגינו בכל פעם מחדש. לכן, ה' מסיר את איום ההשמדה הכוללת, ומעניק לאנושות מציאות יציבה וקבועה שבה תוכל להתקיים, לטעות, ולהיתקן מתוך בחירה [רמב"ן, שד"ל, מלבי"ם, ביאור יש"ר, קאסוטו, נחלת יעקב, שטיינזלץ].