בצעדיו הראשונים על הארץ החרבה והמתייבשת, פעולתו הראשונה של האנושות שניצלה היא אקט של הכרת הטוב וחידוש הברית מול הבורא. הקמת המזבח והקרבת הקרבנות מהוות גשר רוחני בין העולם שאבד לבין העולם החדש שנבנה.
הפרשנים מסכימים כי המניע המרכזי למעשהו של נח היה נדבת רוח והכרת תודה עמוקה על הצלתו מן האסון הכללי [רד"ק, ביאור יש"ר, קאסוטו]. נח לא ביקש דבר לעתיד, אלא פעל מיוזמתו כדי להודות על העבר [רס"ג]. מתוך רכושו הדל בעולם שכולו חרב, הוא ויתר על בעלי חיים יקרים כדי להראות שהכל מגיע מידי ה', ולחלוק לו כבוד [קאסוטו].
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ. באשר למיקום המזבח, יש הסבורים כי הוא נבנה באחד מהרי אררט [אבן עזרא], אך מסורת מדרשית מרכזית קובעת כי נח בנה את המזבח בדיוק באותו מקום שבו עתיד לעמוד המזבח הגדול בירושלים, המקום שבו הקריבו אדם הראשון, קין והבל [רד"ק, מלבי"ם, חומת אנך]. בניית המזבח מאדמת הארץ מסמלת את ייעודו של האדם לקחת את הטבע הגולמי ולרומם אותו, להקדיש את הארץ החדשה כדי שתהפוך להר קודש שעליו תעבוד האנושות את בוראה [רש"ר הירש]. מעשה זה החזיר לעולם את השכינה שהסתלקה בעקבות חטאו של אדם הראשון, וחיבר מחדש בין העולמות העליונים לתחתונים [רקנאטי, רבנו בחיי]. עצם המושג מזבח נדרש גם כנוטריקון המבטא כוח רוחני שדוחה גזירות רעות, מזין את העולם ומכפר על עוונות [תורה תמימה].
בנוסף, יש שדורשים את המילה וַיִּבֶן מלשון התבוננות והבנה [מנחת שי]. נח התבונן והבין מדעתו כי ציווי ה' להכניס לתיבה שבעה זוגות מן הבהמות הטהורות, בניגוד לטמאות שמהן הוכנסו רק שניים לקיום המין, נועד מראש כדי לאפשר לו להקריב מהן קרבן מבלי להכחיד את המין כולו [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, שפתי חכמים].
וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר. נח בחר דווקא בבעלי חיים טהורים, שכן בעלי חיים טמאים אינם ראויים לקרבן כשם שאינם ראויים למאכל [רד"ק]. קיימת מחלוקת לגבי סוגי בעלי החיים שהקריב. הגישה המרכזית גורסת כי בניגוד לדיני התורה המאוחרים שהגבילו את הקרבנות למינים ספציפיים (בקר, צאן ותורים), לנח כדין "בן נח" הותר להקריב מכלל המינים הטהורים, כולל חיות בר טהורות ועופות שונים [פני דוד, משכיל לדוד, תורה תמימה, צפנת פענח]. חיות הבר של נח היו ראויות להקרבה משום שבאותה עת, לאחר טראומת המבול, רוחן נשברה והן לא נהגו בגאווה או ברדיפה אחר חיות אחרות [פני דוד]. מנגד, ישנה מסורת המצמצמת את הקרבתו של נח ומזהה אותה בדיוק עם ארבעת המינים שעתידים להיות כשרים לישראל: שור, כבש, עז ותורים [חומת אנך].
וַיַּעַל עֹלֹת. השורש של המילה מעיד על האש שעולה למעלה ועל הגופות הנשרפים שעולים כעשן [שד"ל]. קרבן העולה, שנשרף כליל ואין לבעליו חלק בו, מסמל התמסרות מוחלטת, התעוררות של כוח העשייה והתקדמות מתמדת אל עבר ייעוד מוסרי ורוחני גבוה יותר [רש"ר הירש, קאסוטו]. נח הקפיד להקריב בעלי חיים תמימים ללא מום, כדי שיהיו לרצון [העמק דבר], והקדיש את מעשהו לַיהוָה – למידת הרחמים ולמקור החיים, בחיבור ישיר לעילת העילות, ולא לאלוהות של הרס וזעם [רש"ר הירש, רבנו בחיי].
אל מול ההסכמה הרחבה על גדלותו הרוחנית של המעשה, בולטת גישה ביקורתית וייחודית הטוענת כי נח כלל לא נצטווה להקריב קרבנות. לפי תפיסה זו, ה' ציווה על נח להוציא את בעלי החיים כדי שיפרו וירבו בארץ, ונח פעל על דעת עצמו ובניגוד לציווי כשהמית אותם על המזבח. לפי קו מחשבה זה, תגובתו העוקבת של ה' כי "יצר לב האדם רע מנעריו" אינה מבטאת את קבלת הקרבן ברצון, אלא השלמה מאוכזבת עם טבעו ההרסני של האדם, שאפילו הצדיק שבו בוחר להרוג במקום להחיות [קונטרס חיבה יתירה].