לאחר חודשים ארוכים של הסתגרות בתיבה, מגיע השלב שבו נח מבקש לבחון את מצב העולם שבחוץ. שלב זה דורש המתנה זהירה, ולאחריה פעולה אקטיבית של יצירת פתח אל המציאות החדשה.
הפרשנים נחלקו בשאלה ממתי מתחיל מניין הימים המוזכר במילים מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהספירה החלה מהרגע שבו נראו ראשי ההרים [רש"י, מזרחי, גור אריה, הדר זקנים, בכור שור, ביאור יש"ר, שטיינזלץ, דברי דוד], שכן רק אז יכול היה נח לדעת בוודאות מוחלטת שהמים אכן יורדים והולכים [שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי ספירת ארבעים הימים החלה מוקדם יותר, ברגע שהמים התחילו לחסור [הטור הארוך, ריב"א, רא"ש, פענח רזא], גישה הפותרת קשיים בחישובי הזמנים של שילוח היונה המופיע בהמשך. דעה שלישית גורסת כי ההמתנה החלה מהרגע שבו התיבה נחה על הרי אררט ונח הרגיש שהיא פגעה בקרקע מוצקה [רד"ק]. יש שציינו כי מספר זה אינו מקרי, אלא מקביל לארבעים ימי המבול שירדו בתחילה, ובכך נוצרת הרמוניה מספרית בסיפור [קאסוטו].
נשאלת השאלה מדוע המתין נח זמן רב כל כך ולא פתח את החלון מיד כשהגשם פסק. ההסבר לכך הוא החשש מגלי המים הסוערים, שנח פחד כי יתרוממו וייכנסו לתוך התיבה [רד"ק]. את הביטחון לפתוח את החלון שאב נח מהבטחה אלוהית שקיבל כי המבול לא יימשך יותר משנים עשר חודשים, או מתוך חישוב שעשה על בסיס כמות המזון המוגבלת שהכין מראש, וממנה הסיק שהגיע הזמן המיועד [אור החיים].
כאשר החליט לפעול, נאמר וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה. המילה חַלּוֹן נגזרת מהשורש ח.ל.ל, המציין מקום פנוי וריק [שד"ל]. חלון זה היה סגור ואטום לחלוטין עד לאותו רגע [שד"ל, מזרחי], אך מרגע שנפתח, הוא נשאר פתוח בקביעות [מלבי"ם]. החלון היה צר מאוד, במידה שהספיקה רק להוצאת העופות, אך לא אפשרה לנח להוציא את ראשו החוצה כדי להביט על פני האדמה [שד"ל].
הפרשנים דנים בקשר שבין החלון לבין ה"צוהר" שהוזכר בתחילת בניית התיבה. רבים מזהים את החלון עם הצוהר עצמו [רש"י, רד"ק, ביאור יש"ר], ומסבירים שכאשר הפתח היה סתום באבן שקופה שהכניסה אור הוא נקרא "צוהר", וכאשר נפתח הוסרה החסימה והוא נקרא "חלון" [ביאור יש"ר]. אחרים סבורים כי החלון היה רק חלק קטן מתוך הצוהר הגדול, אשר נבנה באופן המאפשר פתיחה וסגירה [העמק דבר]. לעומת זאת, לפי הדעה שהצוהר היה בכלל אבן טובה שהאירה את התיבה, החלון היה פתח נפרד לחלוטין שנח עשה במיוחד כדי לשלח דרכו את העופות [גור אריה, פענח רזא].
התוספת של המילים אֲשֶׁר עָשָׂה באה להדגיש שאין מדובר בפתח הראשי של התיבה, שנועד מלכתחילה לכניסה ויציאה [רש"י, גור אריה]. בנוסף, מילים אלו מלמדות כי נח יזם את עשיית החלון הזה בעצמו ומדעתו, ללא ציווי מפורש מאת ה', כדי שיוכל להביט החוצה או להכניס אור חמה בעת הצורך [העמק דבר, לבוש האורה].