לאחר חורבן העולם במבול, ה׳ מכונן מחדש את סדרי הטבע וקובע חוקיות קבועה שלא תופר עוד. הבטחה זו אינה רק שבועה לקיום העולם, אלא הכרזה על שינוי מהותי בטבעה של המציאות הפיזית ובחיי האדם עלי אדמות.
הפתיחה במילים עֹד כׇּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ מעידה כי לעולם הזה יש קץ קצוב ותכלית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבטחה זו תקפה רק לימי העולם הזה כפי שאנו מכירים אותו, אך לעתיד לבוא, כאשר יברא ה׳ שמים וארץ חדשים, ישתנו שוב חוקי הטבע ומנהגי העולם [אבן עזרא, רד"ק, רבנו בחיי, חזקוני, ביאור יש"ר, קאסוטו].
כדי להבין את משמעות העונות והזמנים המוזכרים בפסוק, מפרשים רבים מצביעים על מהפך אקלימי וגיאוגרפי שהתרחש בעקבות המבול. קודם למבול, מהלך השמש היה תמיד מקביל לקו המשווה, מה שיצר מצב של אביב תמידי ונוח בכל העולם. מציאות זו העניקה לבני האדם חיים ארוכים, ללא מחלות ועם שפע חקלאי שדרש עבודה מועטה בלבד. אולם, מתוך השפע והבטלה הגיעו בני האדם לידי חטא והשחתה. כעת, לאחר המבול, ה׳ שינה את ציר כדור הארץ מול השמש, ובכך יצר את חילופי העונות הקיצוניים. שינויי האקלים נועדו להחליש את גוף האדם, להביא מחלות, ולקצר את תוחלת החיים, מתוך מטרה לאלץ את האדם לעמול קשות למחייתו ולהרחיקו מן החטא והגאווה [ספורנו, מלבי"ם, העמק דבר, רש"ר הירש, תולדות יצחק, צאינה וראינה].
חלוקת הזמנים המופיעה בפסוק נידונה בהרחבה, והפרשנים מציגים לה מודלים שונים. הגישה המרכזית, הנשענת על מסורת חז"ל, מחלקת את השנה לשש עונות חקלאיות ואקלימיות בנות חודשיים כל אחת [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, רש"ר הירש, מחוקקי יהודה]: זֶרַע הוא תחילת ימות הגשמים (חודשי הסתיו); חֹרֶף הוא זמן זריעת התבואות הממהרות להבשיל, והוא מציין את עיצומו של הסתיו וזמן התגברות הצינה; קֹר מציין את סוף עונת הגשמים, והוא נחשב לזמן קשה וקר יותר מן החורף; קָצִיר הוא עונת האביב; קַיִץ הוא הזמן שבו קוטפים את התאנים ומייבשים אותן בשדות, ובו הצמחים כבר אינם זקוקים ללחות האדמה; וחֹם הוא סוף ימות החמה, פרק זמן החם והקשה יותר מתקופת הקיץ.
מנגד, יש המחלקים את השנה תחילה לשני חלקים כלליים של חורף וקיץ, ולאחר מכן לארבע עונות המקבילות לארבע תקופות השנה המוכרות [אבן עזרא, רד"ק, ביאור יש"ר]. פרשנים אחרים רואים במילים אלו תיאור כללי של חילופי העונות בעולם כולו, המייצגים את ירידת הגשמים והעדרם, או פשוט זוגות של ניגודים טבעיים שלא יפסקו עוד לעולם [שד"ל, קאסוטו].
ההבטחה כי סדרי הטבע לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ מלמדת כי בשנת המבול הם אכן שבתו לחלוטין. הפרשנים מסכימים כי בימי המבול לא שימשו המאורות כדרכם, ולא היה הבדל ניכר בין יום ללילה. יש המסבירים כי האור והחושך שמשו בערבוביה, או שהעננים הסתירו את השמש לחלוטין, ויש הסבורים כי תנועת הגלגלים נעצרה והשמש עמדה במקומה. כיצד בכל זאת ידע נח להבחין בתוך התיבה מתי יום ומתי לילה? על כך משיבים הפרשנים כי נח נעזר באבן טובה שהאירה בחשכה, בכלים למדידת זמן כמו שעון שמש או שעון מים, או בהבחנה בהתנהגות בעלי החיים [רש"י, רד"ק, שפתי חכמים, משכיל לדוד, מיני תרגומא]. קאסוטו מוסיף כי השימוש בפועל שביתה מקביל למעשה בראשית, אלא שכאן המשמעות הפוכה: כשם שה׳ שבת ממלאכתו בסיום הבריאה, כך כעת מובטח שחוקי הבריאה עצמם לא ישבתו עוד.
מעבר למשמעות הטבעית, המילים וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ נדרשות גם כציווי מוסרי והלכתי לאומות העולם (בני נח). הציווי קובע כי על האדם לעבוד ולא לשבות ממלאכה, שכן הבטלה מביאה לידי חטא ומיתה. מכאן נגזר האיסור ההלכתי על גוי לשבות ממלאכה ולקבוע לעצמו יום מנוחה בדומה לשבת, שכן מתנת השבת ניתנה לישראל בלבד, ואילו ייעודו של בן נח הוא העיסוק המתמיד ביישובו של עולם [תורה תמימה, פרדס יוסף, חתם סופר].