סיומו החגיגי של סיפור המבול מהווה תמונת מראה לתחילתו. ביום הראשון של השנה החדשה, יום השנה לבריאת העולם, חוזרת הבריאה למצבה הראשוני והמתוקן. בשלב זה, לאחר חורבן האנושות הקודמת, אין עוד מלכויות או שלטונות שעל פיהם ניתן למנות את הזמן, ולכן מניין השנים נקבע באופן בלעדי על פי שנות חייו של אבי האנושות המתחדשת [קאסוטו].
המילים בְּאַחַת וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה מתייחסות לשנות חייו של נח [רד"ק, ביאור יש"ר, חזקוני, ברכת אשר]. הציון בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ פותח דיון באשר ללוח השנה המקראי. קיימת מחלוקת ידועה האם החודש הראשון הוא חודש תשרי, בו נברא העולם ובו נגזר הדין של המבול, או שמא מדובר בחודש ניסן [רש"י, גור אריה, מזרחי]. מעבר לשאלת לוח השנה, הפרשנים לומדים מציון תאריך מדויק זה עקרון הלכתי, לפיו יום אחד בחודש נחשב כחודש שלם, ויום אחד בשנה נחשב כשנה שלמה לעניין מניינים שונים [תורה תמימה, חזקוני]. מבחינת לוח הזמנים של נח, פעולת פתיחת התיבה התרחשה לאחר שהוא המתין שלושים יום מאז שילוח היונה [שד"ל]. כמו כן, מניין הימים המדויק של המבול מלמד על הפער בין שנת החמה לשנת הלבנה, ומצביע על כך שהמבול נמשך בדיוק שנת חמה אחת [מחוקקי יהודה].
הכתוב מציין כי וַיָּסַר נֹחַ אֶת־מִכְסֵה הַתֵּבָה. פעולה זו עומדת בניגוד לפעולת סגירת התיבה בתחילת המבול. בעוד שבתחילה ה׳ סגר בעדו את הדלת כדי להגן עליו מפני אנשי דורו, כעת משחלפה הסכנה ופסק המטר, נח יכול לפתוח את המכסה בעצמו [ברכת אשר, קאסוטו]. הסיבה להסרת המכסה נובעת ממבנה התיבה, שכן החלון היה קטן וצר, או שהיה ממוקם בגג שטוח מעל קירות ניצבים, כך שדרך החלון בלבד לא ניתן היה להשקיף החוצה אל פני הקרקע. רק באמצעות הסרת המכסה התאפשר לנח לראות את הנוף סביבו מכל הכיוונים [ביאור יש"ר, קאסוטו, ביאור שטיינזלץ]. נח הבין כי לחות האוויר העודפת כבר התייבשה, ולכן פעל להסרת המכסה [ספורנו].
הפסוק מציג מעבר מתיאור אובייקטיבי של המציאות בו חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ אל נקודת המבט הסובייקטיבית של נח, שרואה כי וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה [קאסוטו]. המילה חָרְבוּ מתארת מצב של יובש וסילוק המים [רלב"ג]. המים נבלעו בארץ ונסוגו מאותם מקומות שהיו יבשה לפני המבול [מחוקקי יהודה, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, רוב הפרשנים מדגישים את ההבדל החד בין המונח "חרבה" לבין "יבשה". משמעות המילה חָרְבוּ היא שרק השכבה העליונה של הקרקע קָרְמָה והפכה למעין קרום של טיט או בוץ, אך האדמה תחתיה עדיין הייתה לחה, מטושטשת ורכה מדי, כך שרגל אדם לא יכלה לדרוך עליה בבטחה [רש"י, אבן עזרא, ספורנו, רד"ק, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה, ביאור שטיינזלץ].
יש המבחינים בין המילים "ארץ" ו"אדמה" בפסוק. בעוד שמעל פני ה"ארץ" כולה המים רק חדלו מלהיראות, הרי שסביב התיבה עצמה, על פני ה"אדמה", זכה נח להשגחה פרטית מיוחדת והקרקע שם התייבשה ממש בטרם שאר העולם [העמק דבר]. על אף שנח ראה שהמים חרבו, הוא נותר בתיבה. הוא הבין שהארץ אינה ראויה עדיין ליציאה, והמתין בסבלנות לציווי מפורש מה׳ לצאת מן התיבה, ממש כשם שהמתין לציווי להיכנס אליה [רד"ק].