תארו לעצמכם שהייתם סגורים בתוך תיבה במשך תקופה כל כך ארוכה, ולפתע אתם מבינים שהגשם סוף סוף פסק. זה בדיוק מה שקרה לנח ביום מיוחד מאוד, היום הראשון של השנה החדשה. התורה מספרת לנו שהזמן היה בְּאַחַת וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה, כלומר נח היה בדיוק בן שש מאות ואחת שנים, והעולם כולו קיבל התחלה חדשה ונקייה.
כעת, כשהסכנה חלפה והגשם הפסיק, הגיע הזמן לפעול. התורה מתארת כי וַיָּסַר נֹחַ אֶת־מִכְסֵה הַתֵּבָה. נח פתח והוריד את המכסה של התיבה. אולי תשאלו את עצמכם, למה הוא פשוט לא הסתכל מבעד לחלון? התשובה היא שהחלון בתיבה היה קטן וצר, ודרכו אי אפשר היה לראות את האדמה כמו שצריך. רק כשהוא הסיר את המכסה, הוא הצליח להשקיף החוצה ולראות את הנוף מכל הכיוונים בצורה ברורה.
כשהוא הביט החוצה, הוא ראה שחָרְבוּ המים. המילה הזו מתארת מצב שבו המים נבלעו בארץ וסולקו מהמקומות שהיו פעם יבשה. אבל האם היה אפשר כבר לצאת החוצה? ממש לא. המשמעות של המילה חָרְבוּ היא שרק השכבה העליונה של האדמה התייבשה והפכה למעין קרום של בוץ, אבל מתחת לקרום הזה האדמה עדיין הייתה רטובה, רכה ועיסתית. אם מישהו היה מנסה לדרוך עליה, הוא לא היה יכול לעמוד בבטחה.
לכן, למרות שנח ראה שהמים נעלמו מהעין, הוא נשאר בתוך התיבה. הוא הבין שהאדמה עדיין לא באמת מוכנה, והוא חיכה בסבלנות להוראה מפורשת מאת ה׳ לצאת החוצה, בדיוק כפי שחיכה להוראה של ה׳ מתי להיכנס אל התיבה בתחילת המבול.