לאחר חורבן המבול, האנושות ניצבת מול עולם שמם וריק, הזקוק להתחדשות עמוקה של החיים. הבורא מעניק לשורדים ברכה יסודית המאשרת מחדש את קיומם וייעודם, ומבססת אותם כאבותיה החדשים של משפחת האדם.
הפרשנים מסכימים כי ברכה זו היא חזרה כמעט מילולית על הברכה שניתנה לאדם הראשון, אך התעורר צורך לחדשה. העולם, שכוסה במים, חווה מעין בריאה מחדש לאחר ששב למצב של תוהו ובוהו [רד"ק]. בנוסף, מכיוון שה' השמיד את רוב בני האדם, הברכה המקורית כביכול בוטלה, והיה הכרח לאשרה שנית כדי להבטיח את המשכיות החיים [ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. חידוש זה מודיע לנח שכשם שבזכותו שרדה שארית לעולם, כך הוא ובניו יהיו האבות של כל באי עולם אחריו [ביאור יש"ר].
האמירה וַיֹּאמֶר לָהֶם מלמדת שהדיבור הופנה גם לבניו של נח. ייתכן שהדבר נאמר להם באמצעות אביהם, אך ישנה דעה כי בניו הגיעו בעצמם למדרגת נבואה ושמעו את הדברים ישירות מפי ה' [רד"ק].
הביטוי פְּרוּ וּרְבוּ מפורש לא כציווי הלכתי בשלב זה, אלא כברכה אלוהית טהורה המעניקה להם את הכוח והמסוגלות להוליד ילדים, בעוד שהציווי המעשי להתרבות מופיע רק בהמשך הפרק [העמק דבר, רש"ר הירש]. כאשר נח יצא מן התיבה וראה את השממון, הוא נתקף חרדה מכך שנותרו רק ארבעה גברים בעולם. הברכה נועדה להפיג את החשש הזה ולהבטיח להם חברה אנושית רחבה [מלבי"ם].
לצד המשמעות הגשמית, ישנה גם משמעות רוחנית עמוקה למילים וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. כיוון שחלקים נרחבים מן הארץ אינם ראויים ליישוב, המילוי אינו רק גיאוגרפי. הארץ מצד עצמה היא חומרית וחסרה, והאדם נקרא למלא אותה בשלמות רוחנית ובהשראת השכינה על ידי מעשים טובים, ובכך לתקן את מה שרוקנו חטאי דור המבול [אלשיך].
הבדל בולט בין ברכה זו לברכת אדם הראשון הוא היעדרן של המילים "וכבשוה" (לכבוש את הארץ) ו"רדו" (לשלוט בבעלי החיים). שינוי זה נובע מכך שהקשר הקרוב וההרמוני בין האדם לטבע ניתק, ובמקומו נוצרה מערכת יחסים של ריחוק ופחד. מעתה, תפקידו המרכזי של האדם אינו לשלוט בעולם החיצוני, אלא לעבוד על השלמתו המוסרית והפנימית [רש"ר הירש]. מנגד, יש המסבירים את השמטת ציווי הכיבוש בכך שנח התעלה למדרגה רוחנית גבוהה מזו של אדם הראשון. בעוד אדם היה קרוב יותר לטבע החייתי ונזקק למאבק וכיבוש, נח הגיע לשלמות כזו שבעלי החיים נכנעים מפניו באופן טבעי מתוך יראת כבוד, ואין לו שום צורך לכבוש אותם בכוח [מלבי"ם].