לאחר שהתיר ה' לאדם לשחוט בעלי חיים ולאכול את בשרם, מתעורר הצורך להציב גבול ברור ולהדגיש את קדושת חיי האדם. הריגת בעלי חיים הותרה, אך חיי האדם נותרו שייכים לבורא, ופגיעה בהם תיענה בענישתו החמורה.
הביטוי וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מבהיר כי דם האדם, שהוא נפשו, שייך לה' [רמב"ן, רבנו בחיי, קאסוטו]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה מהווה את מקור האיסור על אדם לשים קץ לחייו. למרות שהאדם מפרנס ומקיים את עצמו, אין לו רשות לפגוע בעצמו [רש"י, רמב"ן, רד"ק, מזרחי, מלבי"ם, בכור שור]. יתרה מכך, המילה לְנַפְשֹׁתֵיכֶם מדגישה כי ה' ידרוש את עלבון הנפש גם ממי שהמית את עצמו ללא שפיכת דם כלל, כגון על ידי חניקה או סם מוות [רש"י, מזרחי, הכתב והקבלה, חזקוני]. העונש על התאבדות אינו יכול להיגבות בעולם הזה, ולכן ה' עתיד לדרוש את דמו של האדם ולעונשו בעולם הבא [רד"ק, תורה תמימה, הכתב והקבלה].
עם זאת, המדרש והפרשנים לומדים מהמילה וְאַךְ, המשמשת כמיעוט, שישנם מצבי קיצון שבהם מותר לאדם למסור את נפשו למיתה. כך מובאת הדוגמה של שאול המלך, שהפיל עצמו על חרבו כדי שלא יתעללו בו האויבים, ושל חנניה, מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קידוש השם [רד"ק, הטור הארוך, פענח רזא, חזקוני, דעת זקנים]. בנוסף לאיסור ההתאבדות, יש שלמדו מפסוק זה גם אזהרה שלא לחבול בגוף או לקלל את עצמו [קיצור בעל הטורים, תורה תמימה].
בהמשך, קובע ה' כי מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ. רוב הפרשנים מבינים זאת כפשוטו: למרות שלבעלי חיים אין שכל או בחירה חופשית, ה' גזר כי חיה שתהרוג אדם תיענש ותומת, כדי לשמור על כבודו ומעמדו של האדם בעולם. מתוך כך נגזרה גם ההלכה המחייבת לסקול שור שהרג אדם [רמב"ן, אבן עזרא, הטור הארוך, רש"ר הירש, קאסוטו, פרדס יוסף]. מאחר שניתנה לאדם הרשות להרוג חיות, היה צורך להזהיר את החיות שלא יפגעו באדם, ולהחזיר את מוראו עליהן [רמב"ן, הטור הארוך, רש"י].
לצד הפירוש המילולי, קיימות גישות נוספות להבנת חלק זה. יש המפרשים כי ה' ינקום את דם הנרצח באמצעות שילוח חיות רעות בהורג [רמב"ן, הטור הארוך, שד"ל, רלב"ג]. אחרים רואים בכך אזהרה לאדם השולח את חברו ומוסר אותו לטרף בידי חיה [הכתב והקבלה, תורה תמימה, חזקוני]. גישה ייחודית נוספת, המבוססת על המילה "חיה" ככינוי לנשמה הנצחית, מסבירה כי ה' ידרוש את העונש על התאבדות מיד נשמתו של האדם לאחר שתופרד מגופו [מלבי"ם, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר].
לבסוף, הכתוב עובר להריגת אדם בידי אדם: וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. הכתוב יוצר כאן קל וחומר טבעי: אם ה' דורש את דם האדם מיד חיה, קל וחומר שידרוש אותו מיד אדם אחר שרצח [שד"ל, קאסוטו]. ההדגשה מִיַּד אִישׁ אָחִיו נועדה לעורר את המצפון האנושי, שכן כל בני האדם הם אחים, וכל רצח הוא למעשה פגיעה באח [רש"ר הירש, קאסוטו].
הפרשנים מציינים כי ביטוי זה כולל גם אדם ששכר רוצח כדי להרוג את חברו [הכתב והקבלה, תורה תמימה], וכן מקרים מורכבים יותר שבהם הרצח נעשה כביכול מתוך רחמים ואהבה, כדי לגאול אדם מייסוריו – גם על כך ה' ידרוש את הנפש [הכתב והקבלה]. בנוסף, נלמד מכאן שגם אדם שהרג בשוגג זקוק לכפרה [רש"י, פענח רזא]. הכתוב מבטיח שאם הרוצח פעל בסתר ואין עדים שיוכלו להביאו לדין בבית דין של מטה, ה' בעצמו ידרוש את דמו ויעניש אותו בידי שמים [רבנו בחיי, רש"י, חזקוני]. מבחינה משפטית, נלמד מכאן שעל מנת לדון בן נֹח (גוי) על רצח, די בעד אחד ובדיין אחד, ואפילו ללא התראה מוקדמת, בניגוד לדיני התורה המחמירים יותר לגבי ישראל [מלבי"ם, תורה תמימה]. עם זאת, מצב של מלחמה מהווה חריג, שכן בעת מלחמה הרג הוא חלק מנוהג העולם ואין עליו עונש של רצח [העמק דבר]. רצח מוגדר לא רק כנטילת חיים פיזית, אלא אף כהלבנת פני חברו ברבים, מעשה הפוגע בצלם אלוהים שבאדם ונחשב כשפיכות דמים [אלשיך].