לאחר קלונו של נח, בניו נדרשים להתמודד עם המצב הרגיש. תגובתם חושפת את אופיים השונה וקובעת את גורל צאצאיהם. הכתוב פותח בפועל בלשון יחיד, וַיִּקַּח, למרות ששם ויפת פעלו יחד. רוב הפרשנים לומדים מכך ששם היה היוזם העיקרי והתאמץ במצווה יותר מאחיו. בעוד שיפת פעל מתוך נימוס אנושי ומוסר טבעי הדורש שלא להותיר אדם בביזיונו, שם פעל מתוך מניע רוחני עמוק ואהבת המצווה [מלבי"ם, העמק דבר]. ייתכן ששם ניסה תחילה לבצע את המעשה לבדו, אך כשהבין שלא יוכל לכסות את אביו בצורה מכובדת ללא עזרה, צירף אליו את יפת [העמק דבר].
המילה הַשִּׂמְלָה בה"א הידיעה מעידה כי מדובר בבגדו האישי והמוכר של נח, אותו בגד שחם וכנען הפשיטו ממנו קודם לכן [ביאור יש"ר]. יש המבארים כי המילה "שמלה" מציינת את הכסות העיקרית הצמודה לעורו של האדם, בניגוד למילה "שלמה" שהיא כללית יותר [הכתב והקבלה].
כדי לבצע את המשימה בכבוד המרבי, הם הניחו את הבגד עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם. כלומר, כל אחד מהם נשא קצה אחד של הבגד על כתפו [אבן עזרא]. גישה פרשנית ייחודית מציעה כי המילים "שכם שניהם" מתייחסות דווקא לחם ולכנען, וכי שם ויפת הכריחו את החוטאים לשאת את השמלה על כתפיהם ולהיכנס עמם לאוהל, כדי שיבושו במעשיהם וילמדו כיצד לנהוג כבוד באב [ביאור יש"ר].
האחים נקטו בדרך פעולה חריגה וצעדו אֲחֹרַנִּית. הליכה לאחור מנוגדת לטבע התנועה האנושי [אבן עזרא], אך הליכה זו, שנעשתה במכוון לכבוד האב, נחשבת להליכה שלמה וראויה, בדומה לכהן הגדול היוצא מקודש הקודשים כשפניו מופנות לאחור מתוך יראה [תורה תמימה].
התורה מדגישה כפילות לכאורה: וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. אם הלכו לאחור, ברור שפניהם לא היו מופנות לאביהם ושלא ראו את ערוותו. הפרשנים מסבירים כי הכפילות מתארת את הרגע הקריטי שבו התקרבו אל נח. כדי להניח עליו את הבגד כראוי, הם נאלצו לסובב את גופם לעברו, אך באותו רגע ממש הקפידו להשאיר את פניהם מופנות לאחור, ואף הניחו את ידיהם על עיניהם כהגנה נוספת, כדי שלא ייחשפו לקלונו כלל [רש"י, ספורנו, לבוש האורה, דברי דוד].
מעבר להגנה הפיזית על העיניים, הייתה כאן הקפדה רוחנית. פני האדם נושאים את צלם אלוהים, והאחים הצדיקים לא רצו שפניהם ייחשפו לטומאה ולביזיון, אפילו אם עיניהם עצומות [אלשיך]. מבחינה רעיונית ופסיכולוגית, הימנעותם מראייה מלמדת ששם ויפת סירבו להתמקד בחיסרון של אביהם. בשונה מחם שראה את הקלון ופרסם אותו בחוץ, פעולה המעידה על כך שפגם דומה היה טמון בו עצמו, שם ויפת התמקדו אך ורק בתיקון המצב, מבלי להרהר בגנותו של הזולת [בעל שם טוב].
מפסוק זה לומדים חכמים הלכה הנוגעת להבדל בין אדם לבהמה. למרות שישנן אומות המתנהגות בפראות ונוהגות ללכת ללא לבוש, הן עדיין נחשבות לחלק מהמין האנושי, ולכן חל איסור לקרוא קריאת שמע מול ערוותן. עצם העובדה שבני נח התביישו בערוות אביהם וטרחו לכסותה, מוכיחה את ההבדל המהותי ורגש הבושה המבדיל את האדם מן החי [תורה תמימה].
מעשיהם של האחים הובילו לשכר מידה כנגד מידה. חם, שביזה את אביו, נענש בכך שצאצאיו הובלו לגלות ערומים ויחפים. יפת, שדאג לכבוד גופו של אביו, זכה שצאצאיו יזכו לכבוד הגוף בקבורה נאותה. ואילו שם, שהתאמץ במצווה לשם שמים, זכה שצאצאיו יתעטפו בטלית של מצווה [רש"י, גור אריה].
הפרשנים דנים כיצד מתיישב שכר זה של שם עם המסורת שלפיה מצוות הציצית ניתנה בזכות אברהם אבינו שאמר "אם מחוט ועד שרוך נעל". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן שילוב של שתי זכויות. בזכות כיסוי השמלה של שם, זכו ישראל לעצם לבישת הטלית והחוטים הלבנים, ובזכות אברהם זכו לתוספת של פתיל התכלת [מזרחי, שפתי חכמים, דברי דוד]. גישה אחרת מסבירה ששם אכן זכה במצווה עבור זרעו, אך הזכות נותרה כללית ולא היה ידוע לאיזה מצאצאיו היא תינתן, עד שבא אברהם, ובזכות עמידתו בניסיון נקבע שהמצווה תינתן ספציפית לזרעו [הטור הארוך, לבוש האורה, פענח רזא]. ויש המפרשים שזכותו של שם הקנתה לצאצאיו בגדים נאים ומכובדים באופן כללי, ואילו אברהם הוא שזכה עבורם במצוות הציצית עצמה [ריב"א].