לאחר חורבן העולם, ניתנת לאנושות ולבריאה כולה ערובה אלוהית להמשך קיומם. התחייבות זו אינה רק הבטחה מילולית, אלא ברית נצחית המגדירה את גבולות הענישה העתידית ואת יציבותו של העולם הפיזי.
ההכרזה וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי מעוררת שאלה, שכן ה׳ כבר הבטיח קודם לכן שלא להשחית את העולם. לכן, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאין מדובר כאן על כריתת הברית עצמה, אלא על עשיית חיזוק וקיום לברית, שיתבטא במתן אות פיזי ומוחשי – הלא הוא אות הקשת בענן שיופיע בהמשך [רש"י, מזרחי, גור אריה, לבוש האורה]. מנגד, יש המפרשים כי פועל זה מציין את התמדתה וקיומה של הברית לנצח [מלבי"ם]. הפניה במילה אִתְּכֶם נאמרה בלשון רבים, בשונה מהפניה לנח בלשון יחיד לפני המבול. הדבר מלמד שבעוד שלפני המבול ניצלו בני משפחתו של נח רק בזכותו, כעת הם נכנסים לברית בזכות עצמם [קונטרס חיבה יתירה]. כמו כן, הברית נכרתת בראש ובראשונה עם בני האדם, ושאר בעלי החיים נכללים בה משום שקיומם תלוי באנושות [העמק דבר].
הפסוק מציג הבטחה כפולה: וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר וכן וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל. הפרשנים מסבירים כי הכפילות נחוצה משום שלמבול היו שתי תוצאות הרסניות נפרדות: הכחדת בעלי החיים, ופגיעה בטבעה של האדמה. לכן, הברית מבטיחה שני דברים בהתאמה: ראשית, שבעלי החיים לא יושמדו, ושנית, שטבע הארץ לא יחלש ותכונותיה לא ישתנו לבלי הכר [מלבי"ם, ביאור יש"ר, ספורנו, העמק דבר]. בנוסף, אילו הובטח רק שבעלי חיים לא יכחדו, ניתן היה לחשוב שמבול אכן ירד אך הבריות ינצלו בדרך נס. לכן נוספה ההבטחה השנייה, השוללת את עצם קיומו של מבול עתידי [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. כפילות זו של מילות השלילה משמשת למעשה כשבועה אלוהית מחייבת [אור החיים, צפנת פענח, מחוקקי יהודה].
ההבטחה מתמקדת בכך שכָּל בָּשָׂר לא ייכרת. השימוש במילה בָּשָׂר מדגיש את הגוף הפיזי ובעל התחושה [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. משמעות ההבטחה היא שגם אם בני האדם יחטאו, ה׳ לא יביא עוד כליה מוחלטת על כלל האנושות [חזקוני, שפתי כהן]. עם זאת, ההבטחה מוגבלת להיקף גלובלי. ה׳ לא הבטיח שלא יהיו שיטפונות או גשמים עזים כלל; ייתכן שיבוא מבול על מדינה מסוימת או שעונש טביעה יוטל על אומה ספציפית (כפי שקרה למצרים בים סוף), כל עוד אין מדובר בהכחדת "כל בשר" [רד"ק, העמק דבר, אור החיים].
באשר למילים מִמֵּי הַמַּבּוּל, הכוונה היא על ידי מי המבול [קאסוטו]. עולה השאלה האם השבועה שלא להחריב את העולם חלה רק על מים, או גם על פורענויות אחרות כאש. מצד אחד, מטרת השבועה היא להעניק לעולם ביטחון יציב כדי שהאנושות תוכל להתרבות ללא פחד מהכחדה, ולכן כליה גלובלית באש גם היא מנוגדת למהות הברית. מצד שני, מכיוון שהברית מתייחסת להכחדה עולמית של "כל בשר", ה׳ עדיין שומר לעצמו את הזכות להפעיל את מידת הדין ולהעניש מקומות ספציפיים באש, כפי שעשה בהפיכת סדום ועמורה [אור החיים].
ההבטחה מסתיימת במילים לְשַׁחֵת הָאָרֶץ, שמשמעותן הבטחה שלא תהיה עוד תופעה שתשחית את עצם החומר של הארץ ותשנה את צורתה [ספורנו, העמק דבר].
ברובד הפנימי, המבול לא היה רק עונש, אלא חזרה של העולם למצב הבריאה הראשוני, שבו המים כיסו את הכל. מבחינה רוחנית, המים מסמלים את המודעות האלוהית שמכסה ומבטלת את תחושת הישות העצמאית של העולם. המבול היה חוויה חד-פעמית והכרחית שהכשירה את העולם הגשמי להיות כלי קיבול לאלוהות. כעת, משפעולה זו נעשתה, אין צורך במבול פיזי נוסף. תפקידה של האנושות הוא להמשיך ולהחדיר את המודעות האלוהית אל תוך חיי המעשה, תהליך שיגיע לשלמותו בימות המשיח, אז תמלא דעת ה׳ את הארץ כמים לים מכסים, מבלי לבטל את המציאות הפיזית [חומש קה"ת].