חתימת מסכת חייו של שורד המבול מהווה נקודת מפנה בתולדות האנושות. הכתוב מסכם את שנותיו של גיבור התקופה, ומעביר את שרביט ההיסטוריה אל הדורות הבאים שיעצבו את העולם מחדש.
סביב המילה הפותחת את הפסוק קיימת מחלוקת ענפה בין חוקרי המסורה ונוסחי כתבי היד העתיקים [מנחת שי]. בעוד שבחלק מהמסורות, כדוגמת תורת השומרונים, מסורת בן אשר ונוסחאות ספרד ואשכנז, מופיעה המילה ברבים – וַיִּהְיוּ [מנחת שי, נתינה לגר, קאסוטו], מסורות מרכזיות אחרות קובעות כי הנוסח המדויק מופיע ביחיד – וַיְהִי [מנחת שי]. מעבר לדיון הדקדוקי, השימוש בלשון יחיד מקבל משמעות רעיונית. בחירה זו נועדה להעיד על צדקתו המוחלטת של נח: כל ימי חייו הארוכים היו רצופים ועקביים כיום אחד, ללא שינוי או תנודה בעבודת ה׳ [צרור המור].
ציון שנותיו, תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, מציב גיל הקרוב לזה של רוב האבות הקדמונים [קאסוטו], אך מעורר קושי חישובי. הכתוב מציין במקומות אחרים שנח היה בן שש מאות שנה בפרוץ המבול, וכי חי עוד שלוש מאות וחמישים שנה אחריו. חיבור התקופות מגיע בדיוק לתשע מאות וחמישים, ונראה כי שנת המבול עצמה נעלמה מן הספירה. הפתרון המקובל לקושי זה הוא ששנת המבול אכן אינה נמנית בחשבון שנות חייו [חזקוני, ברכת אשר על התורה].
בסוף ימיו מציין הכתוב בפשטות וַיָּמֹת. נח מת מבלי להוליד ילדים נוספים, ייתכן שבעקבות המעשה שעשה בו כנען, ומכאן ואילך כל מהלכה העתידי של ההיסטוריה ישתלשל אך ורק משלושת בניו שהיו עמו בתיבה [ביאור שטיינזלץ]. ציון מותו הטבעי ככל אדם נושא עמו אמירה השקפתית ברורה: בניגוד לסיפורי העמים הקדומים, שהעלו את גיבור המבול לדרגת אל והעניקו לו חיי נצח, התורה מתנגדת בתוקף לרעיון זה ומדגישה את אנושיותו [קאסוטו]. מותו מסלק את דמותו מן הסיפור המקראי ומפנה את הבמה [קאסוטו], רגע לפני תחילת המהלך המרכזי הבא של ההיסטוריה והוא התעוררותו של אברהם לקרוא בשם ה׳ [ספורנו].