לאחר חורבן המבול, ה' מבסס הבטחה נצחית לקיום האנושות והעולם. כדי להעניק תוקף מוחשי להבטחה זו, הוא קובע סמל פיזי וקבוע שישמש עדות לברית שלום בינו לבין ברואיו.
המילה אוֹת משמעותה עדות מוחשית או מצבה המונחת לפני שני צדדים כדי להזכיר להם הסכם שנקבע ביניהם, בעוד שההסכם עצמו מוגדר כבְּרִית [רמב"ן, רש"ר הירש, מלבי"ם, טור הארוך]. מבחינה דקדוקית, המילה "אות" יכולה לשמש הן בלשון זכר והן בלשון נקבה [אבן עזרא, אבי עזר, מחוקקי יהודה]. השימוש כאן במילה זֹאת בלשון נקבה נובע מכך שהיא מקדימה ומתייחסת אל המילה "קשת" שתוזכר מיד בהמשך הפסוקים [ביאור יש"ר, קאסוטו, מחוקקי יהודה].
השימוש במילה זֹאת מלמד על נוכחות מיידית של הסמל מול עיניו של נח. ייתכן שה' הראה לנח באותו רגע קשת באופן נסי וללא ענן, במיוחד לצורך כריתת הברית [העמק דבר]. לחלופין, מאחר שזמן זה היה תחילת עונת הגשמים, הקשת הופיעה בשמיים באופן טבעי וה' פשוט הצביע עליה [קאסוטו]. כמו כן, המילים אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן מוסבות ככל הנראה על נתינת הברית וכינונה, שכן הביטוי "ביני וביניכם" מתאים יותר לתיאור של ברית הדדית מאשר לתיאור של אות [קאסוטו, שד"ל].
הפרשנים דנים בהרחבה בשאלה האם הקשת היא בריאה חדשה. בעוד שקריאה פשוטה עשויה לרמוז שהקשת כלל לא הייתה קיימת לפני המבול [רמב"ן], רוב הפרשנים מקבלים את ההסבר המדעי לפיו הקשת היא תופעת טבע הכרחית הנוצרת מהשתקפות קרני השמש באוויר לח. לפיכך, הגישה המרכזית היא שהקשת הייתה קיימת בעולם עוד מששת ימי בראשית, אך רק כעת ה' ייעד אותה לשמש כסמל ייחודי לברית [רמב"ן, טור הארוך]. גישה אחרת מסבירה שקודם המבול כוחה של השמש לא היה חזק מספיק כדי ליצור קשת. רק לאחר המבול, כשהשתנו תנאי הטבע והוסרו הגורמים שבלמו את קרני השמש, התגבר הלהט והקשת החלה להופיע באופן טבעי, ולכן היא משמשת כהוכחה לכך שהטבע התייצב [גור אריה].
בחירת הקשת לסמל את הברית אינה מקרית, והיא טומנת בחובה מסר של מעבר ממידת הדין למידת הרחמים. צורתה של הקשת הפוכה – רגליה פונות כלפי מטה אל הארץ וגבה מופנה כלפי מעלה – כדי להראות שה' לא יירה עוד חיצי זעם מן השמים אל הארץ. הדבר דומה למנהג לוחמים ההופכים את קשתם בידם כאשר הם קוראים לשלום מול אויביהם. בנוסף, לקשת שבשמים אין מיתר שניתן כלל לירות בו חצים [רמב"ן, טור הארוך, שפתי כהן]. ברובד עמוק יותר, הקשת עצמה מייצגת את מידת הדין והגבורה, אך הופעתה בענן דווקא בעת שוררת מתיחות ודין בעולם, נועדה להזכיר את הברית ולעורר את רחמי ה' על יושבי הארץ [רמב"ן].
ההבטחה ניתנת לְדֹרֹת עוֹלָם, כלומר לזמן רציף, נצחי וללא הפסק [ביאור יש"ר]. עם זאת, הפרשנים מציינים כי המילה לְדֹרֹת נכתבה בתורה בכתיב חסר (ללא האותיות ו'). חיסרון זה בא ללמד שלא כל הדורות זקוקים להופעתה של הקשת. דורות שבהם חיו צדיקים גמורים, כמו דורו של חזקיהו המלך או דורו של רבי שמעון בר יוחאי, היו מוגנים בזכות צדקתם ולא נזקקו לאות הפיזי כדי להינצל מפחד המבול [רש"י, מזרחי, פענח רזא, מנחת שי, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. מנגד, יש המפרשים שהכתיב החסר מצביע דווקא על דורות "חסרים" ופגומים מבחינה רוחנית; דווקא בזמנים קשים של ייאוש, בהם האנושות עלולה לפקפק בצדק ובהשגחה, מופיעה הקשת כדי להזכיר שהברית שרירה וקיימת חרף חסרונותיו של הדור [רש"ר הירש, שפתי חכמים].
פסוק זה חותם את פרשת המבול באווירה חגיגית, תוך שימוש בחזרות רטוריות על ביטויים כמו כׇּל־נֶפֶשׁ חַיָּה, כדי להדגיש את ההיקף הכללי והאוניברסלי של ההבטחה האלוהית, המקיפה את כלל הבריאה [קאסוטו].