לאחר שקילל נח את כנען מתוך כעס, הוא נרגע, שכן רוח הנבואה אינה שורה מתוך זעם, ופונה לברך את בנו שם. משום כך הפסוק פותח שוב במילה וַיֹּאמֶר, כדי להפריד בין אמירת הקללה לאמירת הברכה, וכדי לציין התחלה של נבואה חדשה [העמק דבר, קאסוטו, ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
בניגוד למקובל, הברכה אינה מופנית ישירות לשם, אלא נפתחת בהודיה לאל: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם. רוב הפרשנים מסבירים כי נח מודה לה' על שהדריך את שם לנהוג בצניעות ובמוסר, ומברך את האל שעתיד לקיים את הבטחתו לזרעו של שם. יש שמדגישים כי הברכה לה' נועדה להמחיש את חירותו המוחלטת של שם: בעוד שכנען קולל בשעבוד לאדם, שם מתברך בכך שהוא בן חורין, שאין עליו שום אדון מלבד ה' [בכור שור, חזקוני, הטור הארוך].
השימוש בצירוף הייחודי אֱלֹהֵי שֵׁם אינו מקרי. הפרשנים מסכימים כי יש כאן נבואה היסטורית ולפיה ההכרה האמיתית של ה', השראת השכינה והנבואה, יתייחדו בעתיד רק בזרעו של שם – עם ישראל. כשם שאנו אומרים "אלוהי אברהם" או "אלוהי ישראל", כך נח מייחד את שם ה' על שם, משום שצאצאיו יהיו אלו שיעבדו את ה' וילמדו את האמונה בו לכל העולם, בניגוד מוחלט לתפיסת העולם החומרית והיצרית שמייצג חם [רד"ק, רס"ג, אלשיך, רש"ר הירש].
הפסוק חותם בקביעה וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. המילה לָמוֹ מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כלשון רבים (להם), והיא רומזת לכך שהשעבוד אינו נוגע לשם וכנען כאנשים פרטיים, אלא לאומות שיצאו מהם [רש"י, רמב"ן, רש"ר הירש, שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים את המילה כצורת יחיד (לו), כלומר שכנען יהיה עבד לשם עצמו [אבן עזרא], או שהכוונה היא שכנען יהיה עבד לכל אחיו [שד"ל, ביאור יש"ר]. חוקרים ופרשנים מציעים מספר תקופות שבהן התממשה נבואת השעבוד: החל מכיבוש ארץ כנען על ידי עם ישראל [רש"י, מזרחי, מלבי"ם], דרך שעבוד הגבעונים כחוטבי עצים ושואבי מים למזבח ה' [ספורנו, חתם סופר], ועד לימי אברהם, אז השתעבדו ערי כנען (כדוגמת סדום ועמורה, שחטאו בחטאים דומים לחטאו של חם) לכדרלעומר מלך עילם, שהיה מצאצאי שם [קאסוטו].
מעבר למשמעות ההיסטורית, ישנו רובד רוחני עמוק בשעבוד זה. עבדותו של כנען היא עונש חינוכי על זלזול בכבוד ההורים [רס"ג]. יתרה מכך, עצם הפיכתו של כנען לעבד לזרעו של שם, מכניסה אותו למסגרת של מצוות (כדין "עבד כנעני" ביהדות), ובכך מהווה השעבוד תיקון רוחני לחטאו [חתם סופר]. מפרשה זו לומדים הפרשנים מסר נוקב על סכנת השכרות: אפילו נח, שהיה צדיק תמים והציל את העולם כולו, נכשל בגלל היין, שהביא אותו לידי ביזיון וגרם לקללת זרעו לדורות [רמב"ן, הטור הארוך].