לאחר הטראומה העמוקה של המבול, האנושות נזקקה להבטחה שתרגיע את החששות ותאפשר לה לשקם את חייה. הבורא מכונן ברית חדשה ומוחלטת עם הניצולים, מצהיר על סדר טבעי קבוע ובלתי משתנה, ומבטיח שחורבן כזה לא יחזור על עצמו. הבטחה זו הייתה הכרחית כדי להסיר את הפחד שמנע מבני האדם ליישב את העולם ולבנות אותו, וכדי שלא ישתמשו בחשש מפני מבול נוסף כתירוץ למעשיהם בעתיד [רש"ר הירש, רס"ג]. הדיבור האלוהי בפסוק זה נועד להודיע באופן רשמי למי ניתנת ההבטחה ומהווה פתיחה לעניין הברית [רס"ג].
סביב המילים אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו מתעוררת מחלוקת באשר לאופן שבו הועבר המסר הנבואי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדיבור האלוהי לא הופנה ישירות אל הבנים, אלא נאמר לנח בלבד כדי שיעביר אותו אליהם. הסיבה לכך היא שהבנים לא הגיעו למדרגה הרוחנית של נבואה, ובמיוחד חם, שהיה רחוק ממעלה זו [רמב"ן, אבן עזרא, טור הארוך, תולדות יצחק, ביאור יש"ר, רד"ק, מחוקקי יהודה]. לעומת זאת, יש הסבורים כי הדיבור הופנה גם אל הבנים באופן ישיר. לפי גישה אחת, כל הארבעה היו נביאים [אבן עזרא, תולדות יצחק, רד"ק]. גישה אחרת מסבירה שאף על פי שהבנים לא היו ראויים מצד עצמם לרוח הקודש, הם זכו לשמוע את דבר ה' בזכות עמידתם יחד עם נח [העמק דבר]. יש המדייקים כי הדיבור הישיר חל רק על שם ויפת, שכן חם לא היה ראוי לכך [רבנו בחיי].
התוספת של המילה אִתּ֖וֹ באה להדגיש את השתתפותם המלאה של הבנים בדיבור ובהבטחה. המטרה היא להבהיר שהם נכללו בברית באופן שווה, כדי שידעו בביטחון על הבטחת ה' להם ולכל יתר הנבראים, ושלא יחשבו שהמסר נועד לנח לבדו [רבנו בחיי, רד"ק].
באשר למילה לֵאמֹֽר, בעוד שבדרך כלל משמעותה היא ציווי להעביר את הדברים הלאה לאנשים אחרים, כאן היא מתפרשת כדרישה ישירה מאת ה' כלפי נח ובניו לקיים את החובות המוטלות עליהם [ביאור שטיינזלץ], או כהוראה לנח לומר את הדברים לבניו, כפי שמשתקף בגישה שהם לא היו נביאים בעצמם [רד"ק, מחוקקי יהודה].
השימוש בשם אֱלֹהִים֙ בפסוק זה מבטא את מידת הדין. עם זאת, בהקשר של כריתת הברית לאחר המבול, מידת הדין מצטרפת ומתמזגת אל תוך מידת הרחמים, ובכך מגינה על הארץ ומבטיחה את קיום העולם לדורות [אלשיך].