פסוק זה חותם את ברכותיו של נח לבניו, ופורש יריעה היסטורית ורוחנית רחבה על ייעודן של האומות. הברכה מעמידה זה מול זה את ההצלחה החומרית והתרבותית של יפת, מול הייעוד הרוחני העליון של שם, תוך חזרה על עונשו של כנען.
המילה יַפְתְּ מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כלשון הרחבה, בדומה למשמעותה בשפה הארמית. הברכה ליפת היא שה' ירחיב את גבולותיו ויעניק לו נחלות רבות והצלחה גשמית [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל ואחרים]. לצד זאת, פרשנים אחרים קושרים את המילה לשורש י.פ.ה או פ.ת.ה. לפי גישה זו, יפת מייצג את פתיחות הדעת, החכמה האנושית, התרבות והיופי שניכרו היטב בתרבות יוון. אלוהים ברך את יפת בחוש מפותח לשלמות חיצונית ואומנות [תורה תמימה, רש"ר הירש, מחוקקי יהודה].
יש לשים לב כי בברכה ליפת משתמש נח בשם אֱלֹהִים, לעומת הפסוק הקודם בו בירך את שם בשם ה' המפורש. הסיבה לכך היא שאומות העולם, בני יפת, מונהגים על ידי ההשגחה הכללית וזוכים להצלחה גשמית ושכלית, בעוד שזרעו של שם זוכה לקרבה רוחנית ולהתגלות שמו המפורש של האל [העמק דבר, אלשיך].
בביאור המילים וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי־שֵׁם נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות, התלויות בשאלה מי הוא השוכן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשוכן הוא אלוהים. כלומר, למרות שיפת יזכה להרחבה וגדולה, השראת השכינה והנוכחות האלוהית תהיה נחלתם הבלעדית של בני שם (עם ישראל), ותשכון באוהליהם – בבתי הכנסיות, בבתי המדרשות ובבית המקדש [ספורנו, רד"ק, רבנו בחיי]. הפרשנים מציינים בהקשר זה פרדוקס היסטורי מעניין: אף על פי שכורש מלך פרס, שהיה מבני יפת, הוא זה שבנה את בית המקדש השני בזכות הברכה שניתנה ליפת, השכינה עצמה שרתה רק בבית המקדש הראשון, שנבנה על ידי שלמה המלך, שהיה מבני שם [רש"י, תורה תמימה, גור אריה].
הגישה השנייה מפרשת שהנושא הוא יפת, והוא זה שישכון באוהלי שם. פירוש הדבר יכול להיות שיתוף פעולה ובריתות מדיניות בין האומות [קאסוטו], או לחלופין, נבואה על כך שבעת גלות ישראל, בני יפת יכבשו את ארצם וישכנו בה [מלבי"ם]. מנקודת מבט עמוקה יותר, יש כאן השלמה בין העמים: ההישגים החומריים והתרבותיים של יפת נועדו בסופו של דבר לשרת את הייעוד הרוחני של שם. התרבות של יפת מעדנת את האנושות ומכינה אותה לקבל את האמונה והמוסר האלוהי שיצאו מאוהלי שם [רש"ר הירש, העמק דבר].
הפסוק נחתם במילים וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. המילה לָמוֹ מתייחסת לשם וליפת גם יחד, שכנען יהיה עבד לשניהם [רד"ק], אם כי יש המפרשים מילה זו כלשון יחיד [הכתב והקבלה]. מכיוון שקללת העבדות של כנען כבר הוזכרה בפסוקים הקודמים, הפרשנים מסבירים שהחזרה נועדה להדגיש את נצחיות העבדות: גם בתקופות שבהן בני שם יהיו בגלות ולא ישלטו בארצם, כנען עדיין יישאר משועבד להם [רש"י, ספורנו, מזרחי]. בנוסף, החזרות השונות על עבדות כנען לאורך הפסוקים רומזות לתקופות היסטוריות שונות שבהן התקיים השעבוד, החל משעבוד מצרים, דרך הגבעונים בימי בית ראשון, ועד לתקופת בית שני תחת שלטון יוון [חתם סופר].