המעבר מסיפור הצלת האנושות מתמקד כעת ברגע של פגיעות אישית ונפילה מוסרית. חלוץ האדמה המחודשת מנסה למצוא נחמה או התעלות, אך המפגש עם פרי הגפן מוביל לאובדן שליטה, לביזיון ולהשלכות משפחתיות קשות.
וישת מן היין וישכר
נח שתה ללא מידה עד שהשתכר ואיבד את כבודו [רד"ק]. הפרשנים רואים בכך ניגוד טראגי לאדם הראשון: בעוד שאדם אכל מעץ הדעת (שיש הסוברים שהיה גפן) וזכה להכיר בבושת העירום, נח שתה מן הגפן ואיבד את אותה תודעת בושה [מלבי"ם, תורה תמימה]. מנגד, יש המציעים כי כוונתו של נח הייתה טהורה ביסודה. הוא ניסה לתקן את חטא האדם הראשון ולהגיע לשמחה רוחנית נטולת אגו דרך ביטול העצמי שבשכרות, אך טעה בדרכו, שכן התבטלות אמיתית בפני ה׳ מושגת מתוך ענווה ולא מתוך טשטוש הדעת [חומש קה"ת]. למרות הנפילה, צדקתו של נח אינה נמחקת, שכן צדיק אינו מי שאינו חוטא לעולם, אלא מי שמכיר בכישלונו ושב בתשובה [קונטרס חיבה יתירה].
ויתגל
משמעות המילה היא חשיפה וגילוי [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. קיימת מחלוקת באשר לאופן שבו התרחש הדבר. הגישה המרכזית, הנשענת על המבנה הדקדוקי של המילה (בניין התפעל), היא שנח התגלה מעצמו; בשל שכרותו ושנתו הכבדה, בגדיו הרחבים נשמטו והוא נותר ערום [רד"ק, רש"י, משכיל לדוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש הסבורים כי המילה רומזת לכך שאחרים הם שגילו אותו, תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי בנו שפגע בו [הטור הארוך, בכור שור].
בתוך אהלה
המילה אהלה נכתבה עם האות ה' בסופה במקום האות ו'. ברמה הלשונית, הפרשנים מסכימים כי זהו כתיב עתיק שמשמעותו פשוט "אוהלו" [אבן עזרא, קאסוטו, מחוקקי יהודה]. עם זאת, השימוש במילה בתוך (באמצע) מלמד שנח לא נרדם במקרה בכל מקום. כשהרגיש שהיין משפיע עליו, הוא נמלט אל החלק הפנימי והנסתר ביותר של האוהל כדי להסתיר את מצבו מבניו [רש"ר הירש]. לחלופין, העובדה שהתגלה דווקא באמצע האוהל, ולא בצד היכן שרגילים להציב את המשכב, מרמזת שבנו הקטן שיחק עמו בשנתו וגרם לביזיון [העמק דבר]. עצם התרחשות האירוע בתוך המרחב הפרטי, ולא בחוץ בשדה, מעצימה את חומרת מעשהו של הבן שנכנס פנימה בכוונה לבזותו [ביאור יש"ר].
בעקבות האות ה' החריגה במילה אהלה, פרשנים רבים דורשים כי מדובר באוהל של אשתו, ומכאן לומדים שריבוי שתיית יין מוביל לריבוי תאווה ופריצות [הטור הארוך, מנחת שי, רבנו בחיי, תולדות יצחק, פענח רזא].
רובד נוסף בפרשנות מוצא בפסוק רמז היסטורי לדורות. המילה ויתגל נדרשת כלשון "גלות" [שפתי חכמים, פענח רזא, חזקוני]. כאשר אדם מאבד את שכלו לטובת השכרות, הוא מאבד את החיבור לה׳ וגולה ממדרגתו האנושית והרוחנית [גור אריה]. באופן ספציפי, הכתוב רומז לגלותם העתידית של עשרת השבטים. בירתם, שומרון, כונתה בפי הנביאים "אהלה", וכך נרמז שכשם שנח התבזה ביין, כך עשרת השבטים יגלו מארצם בעוון שכרות ורדיפת יין [רד"ק, מזרחי, רבנו בחיי, רש"י].