יחס הכבוד והיראה של ילדים כלפי הוריהם הוא התשתית שעליה בנויה התפתחות האנושות כולה. רגע השפל באוהלו של נח חושף את אובדן הבושה, המהווה את שורש ההשחתה המוסרית שתאפיין לימים את העמים הכנעניים [רש"ר הירש].
הפרשנים נחלקו בהבנת מהות החטא המסתתר במילים וַיַּרְא... אֵת עֶרְוַת אָבִיו. הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מהפרשנים היא שחם לא ביצע מעשה פיזי, אלא חטאו התבטא בכך שראה את קלון אביו השוכב מגולה, ובמקום לנהוג בכבוד ולכסות אותו, בחר להתבונן בו ולפרסם את הדבר [רד"ק, שד"ל, בכור שור, ביאור יש"ר, קאסוטו]. יש שמסבירים כי חם פעל מתוך חוסר רגישות שכלית וטבעית, ולכן כלל לא תפס את מעשהו כחטא [העמק דבר].
לעומת זאת, שורה ארוכה של פרשנים מבינים את הכתוב שלא כפשוטו. לשיטתם, הביטוי של ראיית ערווה במקרא אינו מתאר רק הבטה בעין, אלא משמש כינוי ורמז לקיום מגע מיני אסור [מלבי"ם, הכתב והקבלה, שטיינזלץ, אם למקרא]. על בסיס זה, ועל סמך העובדה שבהמשך הסיפור הכתוב מתייחס למה ש"עשה" בנו של נח, רבים מסבירים כי התרחשה שם פגיעה פיזית חמורה, כגון מעשה סדום או סירוס [ספורנו, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, רש"י, צאינה וראינה, רב סעדיה גאון]. המניע לסירוס, לפי חלק מהדעות, היה רצונו של חם למנוע מנח להוליד בן רביעי, כדי שלא יצטרך לחלוק את ירושת העולם עם יורש נוסף לאחר שראה את המאבק בין קין להבל [צאינה וראינה].
התורה מדגישה שחם הוא אֲבִי כְנַעַן. אזכור זה אינו מקרי, והפרשנים מסכימים כי כנען נזכר כאן משום שהיה מעורב באופן פעיל בחטא. ייתכן שכנען הוא זה שראה ראשון את נח והלך לספר לחם, או שהוא זה שביצע בפועל את הפגיעה הפיזית באבי המשפחה, בעוד חם רק ראה, לא מחה, ושמח על כך [ספורנו, העמק דבר, צרור המור, ביאור יש"ר, רש"י, שטיינזלץ, ברכת אשר, קאסוטו]. מעורבות זו של כנען מסבירה מדוע בסופו של דבר הקללה הופנתה כלפיו ולא כלפי חם. סיבה נוספת לכך שחם לא קולל ישירות היא שה׳ כבר בירך את נח ואת בניו בצאתם מהתיבה, ואין קללה יכולה לחול במקום שבו ניתנה ברכה אלוהית [מזרחי, גור אריה, צאינה וראינה]. בנוסף, מכיוון שחם גרם לכך שלנח לא יוולד בן רביעי, העונש פגע בבנו הרביעי של חם, שהוא כנען [מזרחי, גור אריה].
חומרת המעשה מתעצמת במילים וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. המשמעות של הפועל להגיד בהקשר זה אינה אמירה פשוטה או פליטת פה, אלא תיאור מפורט, ציורי ומתמשך של המאורע [העמק דבר, רש"ר הירש]. חם סיפר לאחיו את הדברים מתוך שמחה, עזות מצח, ליצנות ולעג למצבו של אביו, בניסיון לבזות אותו בפומבי ולשתף אותם בצחוק [ספורנו, רד"ק, שד"ל, הטור הארוך, מלבי"ם, ביאור יש"ר, קאסוטו]. יש המוסיפים כי הוא אף פירט באוזניהם את הסיבה שבגללה סירס את אביו [חזקוני]. חטא זה, שנעשה באמצעות העין שראתה והשיניים (הפה) שסיפרו, הוא המקור לדין ההלכתי הקובע שעבד כנעני יוצא לחופשי אם אדונו פוגע בשנו או בעינו [הדר זקנים, חזקוני]. מנגד, שם ויפת בחרו ללכת אחורנית ולכסות את אביהם, ובכך תיקנו את הפגם המוסרי של אחיהם וזכו לשכר [צרור המור, צאינה וראינה].