פסוק זה חותם את הברית החדשה בין ה' לאנושות לאחר המבול, ומהווה גשר בין החוקים החדשים שניתנו לחברה האנושית לבין המשימה המעשית של שיקום העולם. המילה וְאַתֶּם יוצרת ניגוד והשלמה להבטחותיו של ה': בעוד שה' התחייב מצידו שלא להשחית שוב את העולם, על בני האדם מוטלת החובה לעשות את חלקם ולחדש את פני האנושות [קאסוטו].
הפרשנים עומדים על כך שבתחילת הפרק (פסוק א') ה' כבר אמר לנח ובניו "פרו ורבו", ומסבירים את כפילות הדברים. הגישה המרכזית היא שהאמירה הראשונה נאמרה כהבטחה וברכה טבעית, ואילו כאן הדברים מנוסחים כציווי מחייב [רש"י, רמב"ן, מזרחי, שפתי חכמים]. בתקופת השהות בתיבה נאסר על הניצולים לקיים יחסי אישות. עם צאתם מהתיבה הוסר האיסור והדבר הפך לרשות, אך בפסוק זה ה' הופך את הפעולה הטבעית לחובה אקטיבית [אור החיים, גור אריה, ר' סעדיה גאון]. יתרה מכך, יש שרואים בציווי זה מעין תנאי: שבועת ה' שלא להביא שוב מבול תלויה בכך שבני האדם יקבלו על עצמם את החובה לפרות ולרבות [אור החיים]. עם זאת, ציווי זה חל בעיקר על הגברים ולא על הנשים, משום שדרכיה של התורה הן "דרכי נועם", ולאחר חטא אדם וחוה נשים חוות צער וסכנה בלידה, ולכן התורה אינה מחייבת אותן להסתכן [משך חכמה].
מיקומו של הפסוק, מיד לאחר האזהרה החמורה על איסור רצח ("שופך דם האדם..."), אינו מקרי. סמיכות זו מלמדת שמי שאינו עוסק בפריה ורביה נחשב כאילו הוא שופך דמים, ממעט את הצלם האלוהי שבעולם וגורם לשכינה להסתלק [רש"י, תורה תמימה, רבנו בחיי, מלבי"ם]. בנוסף, לאחר אסון כה כבד כמו המבול, בני האדם עלולים היו לחשוש מלהוציא להורג רוצחים, פן הדבר ימעיט עוד יותר את אוכלוסיית העולם המצומצמת. על כך עונה הפסוק: אל תחששו לעשות דין ברוצחים; הריגתם לא תמעיט אתכם, אלא להפך – בזכות עשיית הצדק פְּרוּ וּרְבוּ ותתרבו מאוד [אלשיך, ספורנו, בכור שור, חזקוני]. מעבר לכך, הציווי נועד להפיג את החשש הפסיכולוגי מהבאת ילדים לעולם שברירי. האדם נדרש שלא לתת לספקות כלכליים או רגשיים למנוע ממנו להביא חיים, מתוך אמונה שה' מעניק את הברכה והכוחות הנדרשים לכך [חומש קה"ת].
הפסוק משתמש בפועל שִׁרְצוּ, המושאל בדרך כלל לעולם החי ומתאר הולדה מרובה ומהירה, כדי להורות לאנושות להתרבות בהיקפים גדולים [רד"ק, ביאור יש"ר]. אולם, למילה זו יש גם משמעות גיאוגרפית. הצירוף שִׁרְצוּ בָאָרֶץ מהווה הוראה לנוע במהירות, להתפזר ולהתיישב בכל רחבי כדור הארץ, ולא להישאר מקובצים במקום אחד [העמק דבר, ר' סעדיה גאון]. החזרה על המילה וּרְבוּ־בָהּ בסוף הפסוק מדגישה שעצם הפיזור והנדידה למקומות שונים הם אלו שיגרמו לריבוי האוכלוסייה [העמק דבר]. התפזרות זו ברחבי הארץ חושפת את בני האדם לאקלימים, תנאים והשפעות סביבתיות מגוונות. זהו תכנון אלוהי מכוון שנועד ליצור גיוון אנושי – פיזי, תרבותי ושכלי – גיוון שיפצה על חסרונות, יעודד התפתחות, וימנע אפשרות של קריסה מוחלטת של האנושות בעתיד [רש"ר הירש]. מבחינה לשונית, בעוד שהצירוף הראשון פְּרוּ וּרְבוּ מתייחס לעצם הקמת הזרע, המילה וּרְבוּ החותמת את הפסוק מתמקדת בתוצאה – הריבוי המספרי העצום שנדרש כדי לשקם את העולם [קאסוטו, רד"ק].