ביציאתו מן התיבה אל עולם חרב ושומם, הופך נח לשותף בשיקום האנושות והטבע. פעולתו החקלאית הראשונה מהווה נקודת תפנית דרמטית, המעבירה אותו מהישרדות גרידא אל עיסוק שעתיד להוביל לנפילתו המוסרית. סיפור זה נועד להזהיר מפני סכנות השכרות, וכן להסביר את שורשי הפירוד באנושות ואת פגמיו המוסריים של כנען וזרעו [רד"ק, העמק דבר, קאסוטו].
המילה וַיָּחֶל מתפרשת בקרב הפרשנים בשני אפיקים עיקריים. במישור הפשטני, משמעותה התחלת הפעולה – נח פשוט החל במלאכת הנטיעה [רד"ק, שד"ל, הכתב והקבלה]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה במילה זו נגזרת של המושג "חולין". לפי תפיסה זו, נח חילל וביזה את עצמו. במקום לנטוע תחילה גידולים החיוניים לקיום העולם ולמחיה, הוא בחר לנטוע גידול שיש בו פוטנציאל של השחתה וקלות ראש [רש"י, ספורנו, מזרחי, רבנו בחיי]. טעות קטנה זו בתחילת הדרך היא שסללה את הנתיב לקלקול הגדול בסופה [ספורנו].
התואר אִישׁ הָאֲדָמָה זוכה אף הוא למספר נקודות מבט. הגישה הראשונה רואה בכך ביטוי של שררה ובעלות – נח היה אדון הארץ וראשה, שכן כל העולם כולו היה כעת ברשותו לאחר המבול [רש"י, מלבי"ם, הטור הארוך]. גישה שנייה מפרשת זאת כמומחיות ומסירות למקצוע – נח היה בקיא בחכמת החקלאות והקדיש את עצמו לעיבוד האדמה השממה, בדומה לאופן שבו "איש האלוהים" מוקדש לעבודת ה' [אבן עזרא, רמב"ן, רד"ק]. מנגד, ישנה גישה ביקורתית הגורסת כי התואר מצביע על ירידה רוחנית: נח נמשך אחר החומר והאדמה, תוך נטישת השכל והקדושה, ובכך חזר על חטאו של אדם הראשון שנוצר מן האדמה וחטא בעץ הדעת, שלפי חלק מהמסורות היה גפן [כלי יקר, תורה תמימה].
בפעולת נטיעת הכָּרֶם, הפרשנים מסכימים כי נח חידש דבר שלא היה קיים לפני המבול. בעוד שהדורות הקודמים נטעו גפנים בודדות כדי לאכול מענביהן, נח היה הראשון שנטע שורות מסודרות של גפנים במטרה מובהקת להפיק מהן יין [רמב"ן, רד"ק, רבנו בחיי, שד"ל], בין אם מתוך כוונה לפתח את יישוב העולם ובין אם מתוך רצון לטשטש את תודעתו ולהתגבר על טראומת החורבן [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. באשר למקור הנטיעה, מוסבר כי נח הכניס עמו לתיבה מבעוד מועד זמורות של גפן וייחורי תאנים, משום שגידולים אלו נוטים להירקב במהירות במים ולא ניתן לגדלם בקלות מזרעים רגילים [רש"י, מזרחי, ריב"א]. דעה אחרת מציינת כי נח לקח את הנטיעה ישירות מגן עדן [קיצור בעל הטורים].
הכתוב מצמיד את הפעלים נטיעה ושתייה זה לזה, ויש המפרשים כי הדבר מעיד על תכיפות – נח נטע את הכרם ושתה מן היין באותו היום ממש. התרחשות מהירה זו מתאפשרת משום שהעולם היה אז במדרגה שלמה יותר ופירות צמחו מיד [הכתב והקבלה], או שזהו תיאור סמלי המעיד על להיטותו הפנימית של נח אחר היין [אבן עזרא].
הפרשנים מדגישים את המסר החינוכי העמוק של הפסוק כאזהרה חמורה מפני השתכרות, המאבדת את הדעת, מביאה לידי שיגעון וגורמת לאובדן הגוף והנפש [רד"ק, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. רעיון זה בא לידי ביטוי מובהק במדרש המובא בפרשנים, ולפיו השטן הזדווג לנח בעת נטיעת הכרם והציע לו שותפות. השטן שחט על הגפן כבש, אריה וחזיר, חיות המסמלות את שלבי השכרות המדורגים: בתחילה האדם השותה תמים ורגוע ככבש, לאחר מכן הוא מרגיש גיבור ומתפאר כאריה, ולבסוף, כשהוא משתכר לחלוטין, הוא מתלכלך, מתבזה ומאבד צלם אנוש כחזיר [רא"ש, כלי יקר].