לאחר חורבן העולם במבול, הבורא מכונן סדר עולמי חדש ומעניק לאנושות סמל חזותי נצחי המבטיח את המשך קיום החיים. סמל זה נועד להפיג את החרדה האנושית מפני השמדה נוספת, והוא הופך תופעת טבע שמימית לעדות חיה של ברית ורחמים בין ה' לבין יושבי הארץ.
המילה קשתי מרמזת על כלי נשק המשמש למלחמה וליריית חצים. עם זאת, ה' מהפך את משמעותה: במקום כלי משחית, היא הופכת לסמל של שלום. הקשת מופיעה בשמים כאשר "רגליה" מופנות כלפי מטה אל הארץ ואין בה מיתר מתוח, דבר הממחיש כי ה' אינו מכוון עוד את חציו כדי להשמיד את האנושות [רבנו בחיי, חזקוני, קונטרס חיבה יתירה, קאסוטו, שפתי כהן]. בניגוד לאומות הקדומות שראו בקשת אות מבשר רעות או סימן למלחמה, התורה מטהרת את המושג וקובעת כי הקשת היא אך ורק אות לברית של שלום [שד"ל, קאסוטו]. כמו כן, מראה הקשת משקף את כבוד ה', בדומה למראה ההתגלות בנבואת יחזקאל [רד"ק, חזקוני, נחלת יעקב].
סביב המילה נתתי קיימת מחלוקת יסודית לגבי מהותה של הקשת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקשת היא תופעת טבע רגילה, הנוצרת משבירת קרני השמש בטיפות המים. לפיכך, הקשת נבראה כבר בששת ימי בראשית, והמילה נתתי משמעותה שה' העניק לה כעת משמעות סמלית חדשה של ברית, שלא הייתה לה קודם לכן [אבן עזרא, ספורנו, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, קאסוטו, מחוקקי יהודה]. לעומתם, פרשנים אחרים מסבירים כי המילה משמעותה "אתן" בעתיד, ומצביעה על בריאה חדשה או שינוי בטבע. לפי גישה זו, לפני המבול היו העננים עבים, דחוסים ועכורים מדי, או שמערכת הגשמים פעלה אחרת, ולכן לא התאפשרה הופעת קשת. רק לאחר המבול, כשהזדכך האוויר והעננים הפכו לדקים יותר, יכלו קרני השמש לחדור דרכם ולייצר את מראה הקשת לראשונה [מלבי"ם, הכתב והקבלה, תולדות יצחק, לבוש האורה]. מעבר לכך, הנתינה כאן נחשבת כהבטחה מוחלטת וכמתנה מאת ה', בעלת תוקף של שבועה שאינה ניתנת להפרה [רבנו בחיי].
המילה בענן מדגישה את המקום שבו מתגלה האות. הקשת נוצרת מחיבור של שני יסודות מנוגדים: אש (להט השמש) ומים (הענן והגשם). העובדה שהם שוכנים יחד בשלום מבלי לבטל זה את זה, מהווה אות לכך שיש שלום בעולם ושהמים לא ישחיתו עוד את הארץ [ריב"א, חזקוני]. הענן משמש כמסך המבדיל בין השפע האלוהי לבין העולם, אך הקשת מוכיחה שגם מבעד להסתר, אורו של ה' ממשיך להאיר [נחלת יעקב].
הביטוי לְאוֹת בְּרִית מגדיר את תפקידה של הקשת. "אות" הוא חפץ או מראה מוחשי המונח לפני שני צדדים כדי להזכיר להם הסכם שנקבע ביניהם [רבנו בחיי, ביאור יש"ר, קאסוטו]. אולם, הקשת אינה מופיעה בכל פעם שיורד גשם. היא מתגלה דווקא בזמנים שבהם הדור חוטא וראוי לעונש כליה. הופעתה נועדה לעורר את בני האדם לתשובה, ולהראות להם שרק בזכות הברית ה' עוצר את מידת הדין. מסיבה זו, בדורות שבהם חיו צדיקים גמורים שהגנו על דורם בזכותם האישית, כמו רבי שמעון בר יוחאי, הקשת כלל לא נראתה, שכן לא היה צורך באות כדי להציל את העולם [ספורנו, רבנו בחיי, שפתי כהן, פרדס יוסף].