לאחר חורבן העולם במבול, נח חווה רגע של שפל וחולשה באוהלו. התפכחותו של נח מהיין אינה רק יקיצה פיזית, אלא רגע של גילוי מטלטל שבו מתבררים לו המאורעות שהתרחשו בעת חוסר האונים שלו, מאורעות שיובילו לקללה היסטורית ולעיצוב מחדש של מפת העמים.
המילים וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ מתארות את התפכחותו. השכרות מבטלת את הרגשותיו של האדם בדומה לשינה, ולכן מתאים להשתמש כאן בלשון יקיצה [רד"ק, מחוקקי יהודה]. עם התפוגגות השפעת היין, חזרה דעתו של נח להיות צלולה לחלוטין [העמק דבר, קאסוטו].
לגבי המילים וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה ל֖וֹ, הפרשנים נחלקים בשאלה כיצד גילה נח את שאירע. גישה אחת סבורה כי נח לא נזקק לדיווח חיצוני; עם התפכחותו הוא חש פיזית בגופו את מה שנעשה לו, ואף הסיק זאת מתוך התבוננות והיכרות עם התנהגותו הקלוקלת של מי מבניו עוד בתקופת השהות בתיבה [כלי יקר, מלבי"ם, שטיינזלץ]. גישה שניה מציעה כי ברגע ששבה אליו דעתו, צלחה עליו רוח ה' והוא ידע את הדברים בנבואה [העמק דבר, ביאור יש"ר]. מנגד, יש הסבורים כי בניו לא סיפרו לו דבר מפאת כבודו [צרור המור], או שהכתוב פשוט בחר להשמיט את אופן הידיעה משום שאינו העיקר בסיפור [קאסוטו].
מהות ה"מעשה" שנעשה לנח נתונה במחלוקת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב משתמש בלשון נקייה כדי לתאר פגיעה מינית חמורה, כגון סירוס או משכב זכור [תורה תמימה, מחוקקי יהודה, קאסוטו]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שלא נעשה כל מעשה פיזי; ה"מעשה" היה עצם הראייה של ערוות האב, ההשתהות מלכסות אותה, והדיבור על כך בדרך קלון באוזני האחים, שכן גם דיבור נחשב למעשה [רד"ק, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה]. באופן מפתיע וייחודי, יש המפרשים כי המילה "עשה" מתייחסת דווקא למעשה הטוב של כיסוי הערווה, וכי נח ידע להעריך את הטובה שעשה לו בנו [בכור שור, חזקוני].
זהותו של בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן מעוררת דיון נרחב, במיוחד לאור העובדה שבהמשך הפרשה נח מקלל את נכדו כנען ולא את בנו חם.
קבוצת פרשנים אחת מזהה את הבן הקטן כחם. לדעת חלקם, חם אכן היה הצעיר בבניו של נח מבחינה כרונולוגית [רש"ר הירש, ביאור יש"ר, קאסוטו, רבנו בחיי]. אחרים טוענים כי חם לא היה הצעיר בשנים, והתואר "הקטן" אינו מתייחס לגיל אלא לפחיתות מוסרית – הוא הבן הפסול, הבזוי והשפל מבין האחים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
קבוצה שנייה מפרשת שהביטוי מתייחס לכנען, נכדו של נח, שכן בני בנים הרי הם כבנים, וכנען היה הצעיר בבניו של חם [אבן עזרא, ספורנו, רד"ק, רלב"ג, פענח רזא].
בהתאם לפירוש הייחודי שהוזכר קודם, יש המזהים את "בנו הקטן" כשם, שעשה את המעשה הטוב של כיסוי אביו [בכור שור].
השאלה המרכזית שעולה מתוך הפסוק היא מדוע, אם חם הוא שחטא, הקללה הוטלה על בנו כנען. המקורות מציעים מארג של הסברים לכך:
ראשית, יש הטוענים לחלוקת תפקידים בחטא: חם רק ראה את המעשה ולא עשה דבר, בעוד כנען הוא זה שביצע את הפגיעה הפיזית בפועל, או שהוא זה שראה ראשון והלך להגיד לחם אביו [אבן עזרא, רד"ק, כלי יקר, מחוקקי יהודה].
שנית, קיים מניע רוחני: ה' כבר בירך את נח ואת שלושת בניו בצאתם מהתיבה, וקללה אינה יכולה לחול במקום שבו הוענקה ברכת ה', ולכן הקללה עברה לדור הבא [רד"ק, כלי יקר, רבנו בחיי].
שלישית, פועל כאן עיקרון של מידה כנגד מידה: מכיוון שהחוטא פגע ביכולתו של נח להוליד בן רביעי, הקללה הוטלה על בנו הרביעי של החוטא – כנען [תורה תמימה, מחוקקי יהודה].
מעבר לכך, מסתתר כאן עקרון חינוכי והיסטורי עמוק: הפגיעה הקשה ביותר באב היא קללת זרעו. מי שמבזה את הוריו, רואה בערוותם ורומס את כבוד העבר, נענש בכך שצאצאיו שלו יישאו את הקללה. חם חטא כלפי אביו, ולכן העונש ניחת עליו דרך בנו [רש"ר הירש, צרור המור]. קללת העבדות שהוטלה על כנען משקפת את טבעו של החטא: מי שנכנע ליצר הרע ולתאוותיו המיניות, מאבד את הונו, מתבזה, והופך בסופו של דבר לעבד נרצע [כלי יקר, צרור המור]. עבדות זו תתבטא בכך שכנען יהיה עבד מוחלט לאחיו בני חם, ועבד רגיל לשם וליפת [כלי יקר].