בראשית, פרק ט׳, פסוק כ״ד

עם התפוגגות השפעת היין חזרה דעתו של נח להיות צלולה, וכך וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ כמי שמתעורר משינה המבטלת את החושים. עם יקיצתו הוא וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה ל֖וֹ, בין אם מתוך תחושה גופנית ובין אם בנבואה מאת ה'. מעשה זה מתואר בלשון נקייה ומכוון לפגיעה מינית חמורה או לביזוי שנגרם מעצם ההסתכלות בערוות אביו, אם כי יש שפירשו זאת דווקא כמעשה הטוב של כיסוי הערווה. זהותו של בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן מכוונת לחם, שהיה הצעיר בשנים או השפל מוסרית מבין האחים, ולפי דעות אחרות לנכדו כנען שביצע את הפגיעה בפועל. מכיוון שחם כבר בורך על ידי ה', קללת העבדות הוטלה על כנען מידה כנגד מידה, ללמד שמי שמבזה את אביו ונכנע לתאוותיו נענש בכך שזרעו יישא את עוונו.