לאחר המבול, מוענקת לאנושות רשות חדשה לצרוך בשר בעלי חיים, אך רשות זו אינה מוחלטת. היא מתוחמת בגבולות מוסריים נוקשים שנועדו להרחיק את האדם מן האכזריות. מאחר שנח טרח רבות כדי להחיות את בעלי החיים בתיבה, הותר לו כעת ליהנות מהם, אך תוך שמירה על כבוד בסיסי לחיים עצמם [רד"ק, שטיינזלץ, קאסוטו]. יתרה מכך, מכיוון שלאדם הראשון נאסרה אכילת בשר לחלוטין, התורה נדרשה להבהיר במפורש כי גם במסגרת ההיתר החדש שניתן לנח, אכילה מתוך יצור חי נותרה בגדר איסור חמור [ריב"א, חזקוני, מזרחי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מכונן את איסור "אבר מן החי" – האיסור לתלוש ולאכול איבר מבעל חיים בעודו בחיים. המילה אַךְ משמשת להגבלת ההיתר הכללי שניתן קודם לכן [מלבי"ם], ויש המפרשים אותה מלשון הכאה, חיתוך והפרדה, כלומר בשר שנחתך ונפרד באלימות מגוף החי [הכתב והקבלה]. בנוסף, חכמים לומדים מן המילה אַךְ ומן המילה דָמוֹ כי איסור אבר מן החי אינו חל על שרצים, שכן דמם אינו חלוק ומופרד מבשרם [מזרחי, תורה תמימה, פרדס יוסף].
הפרשנים מסבירים כי האות בי"ת במילה בְּנַפְשׁוֹ משמשת במשמעות של "עם" או "בעודו" – כלומר, אסור לאכול את הבשר בעוד הנפש והחיות עדיין נמצאים בתוכו [אבן עזרא, ספורנו, מזרחי, גור אריה]. הצירוף בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ מצביע על הקשר ההדוק שבין הדם הפיזי לנפש הרוחנית, שכן הדם הוא נושא כוח החיות של היצור [אבן עזרא, מלבי"ם, הכתב והקבלה]. כל עוד בעל החיים חי, נפשו שולטת בדם ובאיברים. לכן, תלישת איבר מחי משמעותה אכילת כוח החיות הבהמי בעודו פעיל, דבר שהאדם נדרש להתרחק ממנו כדי שלא להטמיע בעצמו תכונות חומריות ואכזריות [רש"ר הירש]. גישה מחמירה אף יותר מרחיבה איסור זה גם לבהמה שנשחטה כראוי אך גופה עדיין מפרכס, שכן חיותה טרם עזבה אותה לחלוטין [העמק דבר].
לצד ההסכמה הרחבה על איסור אבר מן החי, מתקיימת מחלוקת יסודית באשר לאיסור אכילת דם. מחד, יש המפרשים כי הפסוק כולל שני איסורים נפרדים: בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ אוסר אבר מן החי, ואילו הצירוף בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ בא לאסור גם שתיית דם מן החי [רש"י, גור אריה, דברי דוד]. מנגד, פרשנים אחרים חולקים על כך בתוקף, בטענה שבני נח מעולם לא נצטוו על איסור אכילת דם. לשיטתם, יש לקרוא את הפסוק כרצף רעיוני אחד: אל תאכלו בשר עם נפשו, שהיא דמו. אזכור הדם נועד רק להסביר מהי אותה "נפש" המחיה את הבשר, ובכך לחזק את איסור אבר מן החי בלבד [רמב"ן, טור הארוך, מחוקקי יהודה]. גישה משלימה רואה בפסוק מקור לחובת השחיטה, שנועדה להוציא את הדם ולהמית את בעל החיים בדרך הקלה והפחות אכזרית שניתן [שד"ל, בכור שור].
מעבר להלכות המזון, יש המוצאים בפסוק רובד מוסרי-אלגורי. לפי קו מחשבה זה, המילים "בשר בנפשו" מזהירות מפני אכילת מזון שהושג תוך סיכון חיים או שפיכות דמים, כגון בשר שהושג על ידי גזל וגניבה – חטאים שבגינם נחתם גזר דינו של דור המבול [נחל קדומים, חומת אנך].