יצא לכם פעם לחשוב איך מרגישים כשמסע ארוך ומרתק מגיע לסיומו? אחרי שניצל מהמבול הגדול והתחיל את העולם מחדש, סיפורו של נח מגיע לסופו. התורה פותחת את הסיכום של חייו במילה וַיְהִי. במקום לכתוב בלשון רבים, המילה כתובה בלשון יחיד. הסיבה לכך היא כדי ללמד אותנו על הצדיקות המיוחדת של נח: כל ימי חייו הארוכים היו יציבים וטובים ממש כמו יום אחד, והוא המשיך לעבוד את ה' במסירות בלי להשתנות.
נח חי המון זמן, תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. אבל אם נעשה חשבון קצר נגלה משהו מעניין: נח היה בן שש מאות כשהתחיל המבול, ואחריו הוא חי עוד שלוש מאות וחמישים שנה. ביחד זה יוצא בדיוק תשע מאות וחמישים. אז לאן נעלמה השנה של המבול עצמו? התשובה היא שהשנה שבה נח היה בתוך התיבה פשוט לא נספרת בחשבון שנות החיים הרגילות שלו.
בסוף ימיו, התורה מספרת בפשטות וַיָּמֹת. נח לא הביא עוד ילדים לעולם, וכל בני האדם שנולדו אחר כך הגיעו רק משלושת הבנים שהיו איתו בתיבה. התורה מדגישה שהוא מת מוות טבעי כמו כל אדם, כדי ללמד אותנו שהוא היה בן אדם רגיל ולא אל שחי לנצח, בניגוד לסיפורים שסיפרו עמים אחרים באותה תקופה. מותו של נח מפנה את הבמה כדי שיוכל להתחיל השלב הבא והחשוב בהיסטוריה, שבו יופיע אברהם אבינו ויקרא בשם ה'.