תחשבו על פעם שבה הייתם חייבים להישאר בתוך הבית המון זמן בגלל גשם חזק וסערה, ורק חיכיתם לרגע שבו תוכלו לפתוח קצת את התריס ולהרגיש את האוויר שבחוץ. נח ובני משפחתו היו סגורים בתיבה חודשים ארוכים. כשהמים התחילו לרדת ונח ראה את ראשי ההרים, הוא ידע בוודאות שהמבול נגמר. מאותו רגע הוא התחיל לספור, והמתין מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. אולי תשאלו, למה נח חיכה כל כך הרבה זמן ולא פתח מיד את החלון? הסיבה היא שהוא פחד שגלים סוערים וגבוהים יתרוממו וייכנסו לתוך התיבה. אבל אחרי ארבעים ימים, נח סמך על ההבטחה של ה' שהמבול עומד להסתיים, והרגיש בטוח לפעול.
ואז, וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה. המילה חַלּוֹן מגיעה מהמילה חלל, שפירושה מקום פנוי וריק. עד לאותו רגע, הפתח הזה היה סגור לגמרי ואטום באבן שקופה שהכניסה אור, ונקרא צוהר. ברגע שנח הסיר את האבן ופתח את המקום, הפתח הפך לחלון, ומאז הוא נשאר פתוח תמיד. החלון הזה היה צר מאוד. הוא הספיק בדיוק כדי להוציא דרכו את העופות, אבל נח לא יכול היה להוציא את הראש שלו החוצה כדי להסתכל על האדמה.
התורה מוסיפה את המילים אֲשֶׁר עָשָׂה כדי להדגיש לנו שלא מדובר בפתח הראשי והגדול של התיבה שדרכו נכנסו כולם, אלא בפתח קטן ונפרד. המילים האלו גם מלמדות אותנו שנח החליט ליזום ולהכין את החלון הזה בעצמו, בלי שה' ציווה עליו לעשות זאת במפורש, כדי שיוכל להכניס אור שמש אל התיבה כשיהיה בכך צורך.