תארו לעצמכם שאתם נמצאים בתוך ספינה סגורה במשך חודשים ארוכים, ומסביבכם יש רק מים מכל כיוון. כמה משמח זה בטח היה לראות פתאום קצה של אדמה! אחרי שהתיבה נחה, המים לא נעלמו בבת אחת. וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, כלומר המים ירדו ופחתו לאט לאט, בכל יום עוד קצת. נח יכול היה להרגיש זאת, כי התיבה הייתה עמוסה וכבדה מאוד מכל האנשים, בעלי החיים והמזון שבה. ברגע שהמים הפסיקו לרתוח ולסעור, התיבה הכבדה שקעה מעט ונחה על ההר שהיה עדיין מתחת למים.
הזמן עבר, וכשהגיע הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, שהוא חודש אב אם סופרים מהרגע שהתחיל המבול, קרה דבר מרגש. לפתע נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. נח הסתכל החוצה וראה את הפסגות הגבוהות מתחילות לבצבץ מתוך המים, ממש כמו שהיבשה התגלתה לראשונה כשה' ברא את העולם. מאותו רגע שבו ההרים נחשפו, נח המתין בחכמה ובסבלנות עוד ארבעים ימים לפני שפתח את החלון ושלח את העופות. הוא הבין שצריך לתת למים לרדת עוד קצת, כדי שהעצים יתגלו והציפורים יוכלו למצוא מקום נעים ובטוח לבנות בו קן.