תארו לעצמכם שאתם נמצאים במקום סגור במשך תקופה ארוכה מאוד, וכבר ממש מתחשק לכם לצאת החוצה. מה הייתם עושים אם הייתם רואים דרך החלון שהכל כבר בטוח בחוץ? נח ובני משפחתו חיכו בתיבה המון זמן. למרות שנח כבר ראה שהאדמה יבשה לגמרי, הוא לא מיהר לצאת על דעת עצמו. בדיוק כמו שהוא נכנס לתיבה רק כשה' אמר לו, כך הוא חיכה בסבלנות להוראה מפורשת מה' כדי לצאת אל העולם החדש.
למה באמת ה' עיכב את היציאה שלהם? ה' רצה לתת לאדמה זמן להתאושש, כדי שיהיה אפשר שוב לשתול בה זרעים שירד עליהם גשם, וגם כדי להכין מראש מקומות מחיה נוחים וטובים לכל בעלי החיים הרבים שעומדים לצאת.
כשהגיע הרגע המיוחל, התורה משתמשת בשם אֱלֹהִים. בדרך כלל השם הזה מזכיר לנו משפט ודין, אבל כאן הוא מלא ברחמים ומבשר על סיום השנה הקשה שעברה על נח. ה' פונה אליו במילים וַיְדַבֵּר... לֵאמֹר. זו לא סתם פנייה רגילה, אלא דיבור חגיגי ומשמח מאוד, כי ה' רצה שהבשורה הטובה על השחרור תהיה שונה לגמרי מהדיבור העצוב שבישר בהתחלה על בוא המבול.
הדיבור הזה היה חשוב לעוד משהו. בזמן שהיו בתיבה, היה אסור להביא ילדים לעולם. נח, שראה את כל מה שנהרס, קצת פחד להביא ילדים לעולם שאולי ייחרב שוב. לכן, הפנייה של ה' נועדה גם להרגיע אותו, ולתת לו ולמשפחתו רשות ושמחה להקים שוב משפחות ולהמשיך את החיים של בני האדם בעולם.