נסו לדמיין שאתם סגורים בתוך תיבה במשך חודשים ארוכים, ומחכים לסימן קטן שיַראה לכם שהעולם בחוץ שוב בטוח. זה בדיוק מה שהרגיש נח. אחרי יום שלם בחוץ, היונה חוזרת אל התיבה לְעֵת עֶרֶב. ציפורים בדרך כלל חוזרות לקן שלהן בסוף היום כדי לישון, אבל העובדה שהיא נשארה בחוץ יום שלם הראתה לנח שהיא סוף סוף מצאה מקום לנוח בו.
והנה, היא לא חזרה בידיים ריקות. היא הביאה איתה עֲלֵה זַיִת. איך עץ הזית שרד את המבול העצום? מסתבר שמי המבול עלו בעדינות ולא עקרו את העצים. עץ הזית הוא עץ נמוך יחסית, ולכן אם היונה הצליחה להגיע אליו, זה אומר שהמים ירדו בצורה משמעותית וראו כבר את ההרים הנמוכים. בנוסף, עלי הזית הם חזקים מאוד, נשארים על העץ כל השנה ולא נרקבים במים. העלה שהיא הביאה היה טָרָף, כלומר תלוש. זה שימח מאוד את נח, כי זה הוכיח שהיונה קטפה בעצמה עלה טרי מעץ חי, ולא סתם מצאה עלה ישן שצף על פני המים.
היונה החזיקה את העלה בְּפִיהָ, אבל מעבר לזה שהיא סחבה אותו, היא גם רצתה להעביר מסר חשוב. עלי זית הם מרירים מאוד. למרות שבתוך התיבה נח נתן לחיות אוכל מתוק ובשפע, היונה העדיפה להביא משהו מר. היא בעצם רמזה: אני מעדיפה שהאוכל שלי יהיה מר כמו זית אבל לקבל אותו בחופשיות ובעצמאות מידיו של ה', מאשר לאכול אוכל מתוק אבל להיות תלויה בבני אדם. מתוך כל הסימנים הנפלאים האלה, נח הבין כִּי קַלּוּ הַמַּיִם, כלומר המים התמעטו וירדו, והעולם שלנו מתחיל סוף סוף לחזור לחיים.