חבקוק, פרק ג׳, פסוק א׳

תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא היא זעקה נבואית על סבלם של ישראל בגלות או על רעב עתידי, הכוללת בקשה לישועה תוך הזכרת ניסי העבר. הביטוי עַל שִׁגְיֹנוֹת מציין כלי נגינה וסגנון שירה, אך מוסבר גם מלשון שגיאה וחטא בשוגג. לאור זאת, הנביא מבקש רחמים על עצמו משום שהטיח דברים קשים כלפי ה', או מתחנן בעד העם שחטאיו ייחשבו כשגגות ויכופרו בהיעדר קורבנות. משמעות נוספת קושרת את המילה לשיגעון ולחוויית הנבואה המטלטלת המנתקת את האדם מחושיו, ובה הנביא מתפלל לשרוד ולא למות בשנית מעוצמת ההתגלות.