קרה לכם פעם שהתחלתם משימה גדולה וחשובה, אולי בנייה של מגדל גבוה או ציור מושקע, אבל פתאום הכריחו אתכם להפסיק באמצע, והכל עמד ולא זז במשך המון זמן? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל עם בניית בית המקדש השני. העם חזר לארץ ישראל והתחיל לבנות בשמחה, אבל אויבים שלחו מכתבים רעים למלך פרס, והוא פקד להפסיק את הבנייה. במשך שמונה עשרה שנים המקום עמד עזוב, והעם התייאש לגמרי.
ואז, בדיוק כשמלאו שבעים שנים לגלות בבל, הגיע רגע של תקווה. זה קרה בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ, שהוא מלך פרס והיה הבן של אסתר המלכה, בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי, שהוא חודש אלול. פתאום הגיע דְבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא. המטרה של חגי הייתה לעודד את העם לחזור ולבנות מיד, בלי לחכות לאישור חדש מהמלך, כי ה' יעזור להם ויצליח את דרכם. המילה לֵאמֹר מרמזת שהנבואה הזו באה כתשובה לדברים שהאנשים בעם היו לוחשים ואומרים אחד לשני על הבנייה.
חגי הנביא פונה קודם כל לשני המנהיגים של העם, כדי לתת להם כבוד. המנהיג הראשון הוא זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל, שהיה מהמשפחה של דוד המלך. למרות ששאלתיאל היה בעצם סבא שלו, הוא נקרא על שמו כי נכדים נחשבים ממש כמו בנים, וגם כי סבא שלו גידל אותו בביתו. זרובבל מקבל את התואר פַּחַת, שפירושו מושל או נציב. הוא לא נקרא מלך, כי ארץ ישראל הייתה עדיין תחת שלטון פרס ולא הייתה לה עצמאות. המנהיג השני, שעמד לצידו של זרובבל, הוא וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. יהושע היה המנהיג הרוחני של העם, והוא ירש את התפקיד החשוב הזה מאבא שלו, שהיה הכהן הגדול ממש בזמן שבית המקדש הראשון נחרב.