חגי, פרק א׳, פסוק ו׳

יצא לכם פעם להשקיע המון מאמץ במשהו, אבל התוצאה הייתה ממש מאכזבת והכל הרגיש הפוך? זה בדיוק המצב הקשה שבו היו נתונים האנשים באותה תקופה. נראה היה שהטבע כולו עובד בצורה הפוכה ושאין שום ברכה בעמל שלהם. החקלאים עבדו קשה בשדה, אבל זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט, כלומר במקום לקצור יבול גדול, התבואה שהם הביאו הביתה הייתה קטנה אפילו מכמות הזרעים שהם טמנו באדמה. הפגיעה הזו המשיכה גם בתוך הבית. אנשים ישבו לאכול, אבל אָכוֹל וְאֵין־לְשָׂבְעָה. גם מי שאכל כמות טובה של אוכל לא הרגיש שבע, כאילו האוכל עצמו איבד את הברכה שלו. אותו הדבר קרה גם בשתייה, שָׁתוֹ וְאֵין־לְשָׁכְרָה. המילה לְשָׁכְרָה לא מדברת כאן על שכרות של אדם שמאבד את הדעת, אלא על תחושה טובה של רוויה וסיפוק מהשתייה, שפשוט לא הגיעה. גם הבגדים לא עזרו, לָבוֹשׁ וְאֵין־לְחֹם לוֹ. המילה לְחֹם פירושה חמימות, וגם כשאנשים לבשו בגדים שהיו אמורים לחמם אותם, הם נשארו קופאים מקור. ולבסוף, מה לגבי הכסף שאנשים הרוויחו בעבודה? וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל־צְרוֹר נָקוּב. המילה מִּשְׂתַּכֵּר מתארת אדם שעובד ומקבל שכר על עבודתו. אבל זה הרגיש כאילו הוא מכניס את הכסף שלו אל צְרוֹר, שזה כיס או שקיק קטן שבו היו שומרים את המטבעות, שהוא נָקוּב, כלומר מלא בחורים. תדמיינו אדם שמכניס את כל המשכורת שלו לכיס קרוע, והכסף פשוט נופל ונעלם באותו הרגע.