שלא כמו בתקופות קודמות שבהן דברי הנביאים נדחו, כאן מתגלה מציאות שונה שבה ההנהגה והציבור רגישים לדבר ה', מכבדים את ההוראה היוצאת מפי הנביא ומקבלים אותה [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מציג היענות כפולה של העם, המורכבת משמיעה עקרונית ומצייתנות מעשית.
תחילה, העם שומע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיהֶם. הפרשנים מסבירים כי שמיעה זו מבטאת את ההבנה העקרונית של המציאות. גם ללא נבואה מפורשת מחגי, הדין דרש מהם לבנות את המקדש. כאשר ראו שמעשיהם אינם מצליחים והמציאות טופחת על פניהם, היה עליהם לפשפש במעשיהם ולהבין שאין מדובר במקרה, אלא בקריאה אלוהית הנובעת מן התורה [אבן עזרא, רד"ק].
על גבי הבנה זו, נוספת השמיעה וְעַל דִּבְרֵי חַגַּי הַנָּבִיא. מילת היחס מפורשת כ"ואל דברי" או "בשל דברי" [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או במשמעות של "ועוד על דברי" [אבן עזרא]. כלומר, דברי הנביא ששלח ה' היוו את הזרז המעשי שעורר אותם סופית להתחיל בבניין הבית [רד"ק].
עם זאת, קיימת הבחנה דקה בין תגובת ההנהגה לתגובת ההמון. בעוד שזרובבל, יהושע והאליטה של העם שמעו בקול ה' מתוך הבנה והפנמה של המסר, ההמון הפשוט הגיב ממקום שונה. הציון וַיִּירְאוּ הָעָם מלמד שהציבור הרחב פעל בעיקר מתוך פחד מעונשי ה' ומהקללות שהוטלו עליהם [מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם]. גישה ייחודית מוסיפה כי למרות פחד זה, העם הפשוט עדיין היסס להתחיל בבנייה בפועל, מאחר שלא ניתן להם אישור רשמי מטעם המלך [מלבי"ם].
אגב אזכורו של יהושע, התואר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מתייחס אליו בלבד, שכן אביו יהוצדק מעולם לא שימש בתפקיד זה. עובדה זו מעוררת דיון היסטורי לגבי עזרא הסופר, שהיה מאותה משפחת כהונה אך לא שימש ככהן גדול (על אף שישנה דעה שכן החזיק בתפקיד). ההסבר המקובל לכך הוא שיהושע זכה בכהונה הגדולה משום שעלה לארץ ישראל מוקדם יותר עם זרובבל, או משום שאביו יהוצדק היה הבכור במשפחה [חומת אנך].