שיבת ציון לוותה במשבר עמוק של ייאוש והססנות, כאשר למרות החזרה לארץ, בניין המקדש נותר שומם והעם נמנע מלחדש את העבודות. הצירוף לֹא עֶת בֹּא מבטא את טענת העם כי עדיין לא הגיעה השעה לבנות את המקדש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הכפילות בפסוק, עֶת בֹּא עֶת, אינה אלא סגנון התבטאות מקראי שגרתי [אבן עזרא].
הפרשנים מציגים מגוון סיבות לטענת העם כי טרם הגיע הזמן. ברמה הפוליטית והמעשית, העבודות הופסקו בעבר על ידי האויבים, מה שהוביל לייאוש עמוק [רד"ק]. העם חשש לפעול בניגוד לצו המלכותי הקודם שאסר על הבנייה, למרות חילופי השלטון [ביאור שטיינזלץ], ובנוסף, הם עדיין היו משועבדים לאימפריה הפרסית וחסרו את המנוחה המוחלטת מהאויבים שאפיינה את בניין בית המקדש הראשון בימי שלמה [מלבי"ם].
ברמה הרוחנית, העם ציפה לראות מופתים שמימיים ומלחמות אפוקליפטיות, דוגמת מלחמת גוג ומגוג, שלתפיסתם היו תנאי הכרחי שצריך להקדים את הגאולה ובניין הבית [מלבי"ם]. ההפרעות החוזרות ונשנות בבנייה אף גרמו להם להטיל ספק בכך שה' יקיים את הבטחתו לבנות את הבית לאחר שבעים שנות גלות [רש"י].
בתגובה לכך, ה' מבהיר דרך הנביא כי הזמן הראוי אכן הגיע. הבלבול של העם נבע מחישוב שגוי של שבעים השנים שעליהן ניבא ירמיהו. פקידת כורש, שאפשרה את תחילת שיבת ציון, ציינה שבעים שנה לתחילת שלטון האימפריה הבבלית. אולם, הזמן המיועד לבניין המקדש עצמו היה תלוי במלאת שבעים שנה לחורבן ירושלים, שהתרחש שמונה עשרה שנים מאוחר יותר. כעת, בשנת שתים לדריוש, הושלמו שבעים השנים הללו במלואן [רש"י, אברבנאל].
הפרשנים מותחים ביקורת על חוסר היוזמה של העם. אף על פי שהיו צריכים לדעת ששבעים השנים מחורבן ירושלים הסתיימו, ואף שהיו צריכים להבין שה' לא העלה אותם מהגולה לחינם, הם המתינו בייאושם. היה עליהם להתעורר מעצמם ולחדש את הבנייה, במיוחד לאור העובדה שחוו קשיים כלכליים, שהיו למעשה עונש על הזנחת המקדש. מאחר שלא התעוררו מיוזמתם, נשלח אליהם חגי הנביא [רד"ק]. נבואה זו ניתנה לעם עוד בטרם העניק המלך דריוש רשות רשמית לבנות את הבית, עובדה המדגישה את הדרישה האלוהית מהעם לפעול מתוך אמונה ולא להמתין לאישור בשר ודם [אברבנאל].