הפסוק מציג גזירת בצורת מקיפה ואלוהית, המכה בכל תחומי החיים החקלאיים והכלכליים. חוסר הברכה והשגשוג בא כתוצאה ישירה מהתנהלותו הלא ראויה של העם, ומביא עמו קללה הפוגעת בטבע, בבעלי החיים ובבריאות האדם [ביאור שטיינזלץ].
בפתיחת הפסוק, ה' מכריז וָאֶקְרָא חֹרֶב. המילה חֹרֶב משמעותה יובש קיצוני [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ה' גוזר על הארץ יובש כה כבד, עד שהאדמה נעשית קשה כנחושת והאוויר מתרוקן מכל לחות, הן מלמעלה והן ממי התהום שמתחת [אבן עזרא, רד"ק]. בצורת זו אינה תופעת טבע רגילה של עצירת גשמים, אלא פרי קריאתו ופקודתו הישירה של ה' [מלבי"ם]. יש כאן גם שימוש בלשון נופל על לשון, שכן המילה "חורב" מהדהדת את מצבו של בית המקדש שנותר "חרב" [אבן עזרא].
הקללה מתפשטת על פני המרחב ופוגעת בהֶהָרִים, ומייבשת את העצים נושאי הפרי והעשבים הטובים הגדלים שם [אבן עזרא, רד"ק]. משם עובר הפירוט לשלושת המרכיבים המהווים את עיקר מחייתו של האדם [רד"ק]: הַדָּגָן, הַתִּירוֹשׁ שהם ענבי היין, והַיִּצְהָר שהם זיתי השמן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק ממשיך ומכליל את שאר מיני הצומח תחת הביטוי וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה [מצודת דוד, רד"ק]. הגישה המרכזית היא שהיובש יגרום ליבול לכמוש ולהתקלקל [מצודת דוד], אולם יש המפרשים כי הקללה תחול גם אם האדמה תצליח להוציא את יבולה, כך שהמארה תדבק בתוצרת עצמה [מלבי"ם].
הפגיעה אינה נעצרת בצומח, אלא חלה גם על הָאָדָם ועל הַבְּהֵמָה, תוך פגיעה בבריאותם, ברווחתם ובתוצרי משק החי [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי היובש הקיצוני שבאוויר מוליד מחלות רעות ופוגע פיזית בבני האדם ובבעלי החיים.
לבסוף, הגזירה חותמת בכָּל־יְגִיעַ כַּפָּיִם, ביטוי המכוון לכלל העסקים והמלאכות שבהם משקיע האדם את מרצו. קללה תבוא במעשה ידיהם והם ייגעו לריק ללא הצלחה [מצודת דוד, מלבי"ם]. גם ניסיונות אנושיים להתגבר על הבצורת ייכשלו; השקיית השדות באופן מלאכותי ממי בארות לא תועיל כלל, שכן האוויר היבש ישאב וייבש מיד כל לחות שתגיע לקרקע [אבן עזרא, רד"ק].