התעוררות אלוהית מניעה את ההנהגה ואת העם כאחד להתגבר על המכשולים ולגשת למלאכת שיקום המקדש.
הפועל וַיָּעַר מבטא התעוררות [מצודת ציון], והוא מנוקד בפתח בשל השפעת האות עי"ן [אבן עזרא]. התעוררות זו הייתה הכרחית מפני אויבי העם שביקשו להשבית את העבודה, ולכן נדרש חיזוק מיוחד כדי לאמץ את לבם של הבונים [רד"ק]. ה' עורר את הרוּחַ – כלומר את הרצון [מצודת ציון], והפיח בהם גבורה ויראה [מלבי"ם]. בעקבות זאת, ההנהגה, ובראשה זרובבל ששימש כפַּחַת (תואר שמשמעותו שר ומושל, המקביל לתואר הפרסי "התרשתא" [אבן עזרא]), יחד עם העם כולו, התנדבו למשימה בלב שלם ובנפש חפצה [אברבנאל, מצודת דוד].
באשר לביטוי וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה, רוב הפרשנים מסכימים כי בשלב זה לא החלה בניית המקדש עצמו, אלא רק פעולות הכנה. העם החל לסתת אבנים ולנסר עצים לקראת הבנייה העתידית [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל]. עבודות אלו, שהחלו בעשרים וארבעה לחודש השישי, נעשו בחוץ, ומכיוון שמדובר היה בשלהי הקיץ תנאי מזג האוויר אפשרו לבצע את המלאכה בקלות יחסית [ביאור שטיינזלץ]. שלב ההכנות התבצע בזמן שהמתינו לאישור הרשמי של המלך, ורק לאחר מכן ניגשו למלאכת הבנייה עצמה [אברבנאל].